הבוקר הבנתי מחדש עד כמה שני הכישורים האלה הפכו להיות חיוניים בחיי. הסתכלתי בלוח השנה שלי ובתיבת הדואר, ושניהם היו ריקים. ריקים לחלוטין. זה משהו שאני עדיין לא רגיל אליו. בחיי הקודמים כשותף לקוח וראש תחום ייעוץ בחברה גלובלית גדולה, כל יום היה מלא בפגישות, נסיעות ותיבת דואר שלא הצלחתי להשתלט עליה. אפילו עם מזכירה מצוינת לא הצלחתי לעמוד בקצב. רשימת המטלות שלי הייתה אינסופית. רבים מאיתנו חיים כך, ושוחים בין ייאוש לאדרנלין, לפעמים שונאים את זה ולפעמים נהנים מזה.
מעולם לא באמת חששתי מה שאנשים אחרים מתארים כשהם מדברים על פרישה. הייתי צעיר, והרעיון של פרישה נראה רחוק מאוד, משהו שלא אצטרך לחשוב עליו עוד שנים רבות. ואז החיים הכריחו אותי לפרוש לפני גיל חמישים, ובהדרגה התחלתי לחוות את מה שאנשים רבים מתארים: השקט המוזר שמגיע כשאף אחד לא מצפה ממך לכלום, כשאף אחד לא צריך ממך דבר, וכשהימים שלך כבר אינם מעוצבים על‑ידי מחויבויות או מועדים.
לחיות עם PSP פירושו שיש לי את כל הסיבות הלגיטימיות לא לדחוף את עצמי. כיסא גלגלים ידני הוא אתגר. שרירים נוקשים הם אתגר. כמעט כל דבר הוא אתגר. אף אחד אחר לא יכול באמת לדחוף אותי (במובן המטאפורי), כי לאנשים פשוט אין את הזמן. זה חייב להגיע מבפנים.
הבוקר לא היה לי שום חשק להתאמן או לעשות יוגה, אבל אני יודע שאני חייב לשמור על השרירים שלי פעילים כשאני יושב רוב היום. אז דחפתי את עצמי לזוז: חזרות בכיסא הגלגלים בין המטבח לסלון, זמן על אופני הכושר, וקצת יוגה כדי למתוח את הגוף. לפני שנה השגרה הזו הייתה ריצה ויוגה, אבל החיים משתנים מהר, ואני חייב להתאים את עצמי בכל דרך שאני עדיין יכול. כנראה שככה אני בנוי.
יצירתיות הפכה להיות חשובה באותה מידה. PSP מתקדם במהירות, ואתה כמעט אף פעם לא נשאר באותו מצב גופני או קוגניטיבי לאורך זמן. צריך לחשוב אחרת, ללמוד מיומנויות חדשות ולנסות דברים שמעולם לא עשית. כשאני מוצא את עצמי בלי שום דבר שדורש את תשומת לבי, אני יושב ושואל את עצמי אילו שלושה דברים אני יכול לעשות עכשיו שישפרו את המחשבה שלי, את הגוף שלי, את הבריאות הנפשית שלי, את הבריאות הפיזית שלי, או את טובת המשפחה שלי. אלה לא דברים שחייבים לעשות, אלא דברים שכדאי לעשות. כשאני נופל למצב רוח ירוד, אני חייב לקחת צעד אחורה, להתבונן בעצמי באופן אובייקטיבי, ולהפנות את המיקוד שלי למקום אחר. זה דורש חשיבה יצירתית והפניה מודעת של תשומת הלב.
אני יודע שיגיע זמן שבו לא אוכל לעשות את מה שאני עושה עכשיו, אפילו לא את יסודות התקשורת. סביר שאהיה לכוד בתוך עצמי. אפילו אז אני מקווה שאוכל להשתמש במה שנשאר מהמרחב הקוגניטיבי שלי כדי לבחור את מחשבותיי, לחזור לזיכרונות שמנחמים אותי, להחזיק שאלות שמעוררות אצלי משהו חיובי, ולהמשיך למתוח את המחשבה שלי כל עוד אהיה מסוגל. אין לי מושג איך זה ירגיש. אני כן מודה שאני מפחד מזה. אבל אתמודד עם זה כשהזמן יגיע.
כרגע אני עדיין נייד בצורה מוגבלת, והקוגניציה שלי עדיין חזקה. היכולת להיות יצירתי חשובה. הגישה חשובה. ואולי זה מה שאני באמת אומר: מוטיבציה עצמית ונכונות למצוא דרכים חדשות להתקדם אינן בחירה. הן חיוניות.
אסיים במשהו שמעלה לי חיוך. אנשים אמרו לי במשך שנים לנסות ספרי שמע, וזה שיגע אותי. לאחרונה סוף‑סוף הורדתי את Audible, קניתי ספר, ואני חייב להודות שכולם צדקו. אני נהנה. היום אני מתכוון להמשיך עם ספר השמע שלי, לקרוא גיליון ישן של האקונומיסט, לבלות זמן עם אחותי, לכתוב כמה מאמרים, ולנוח כשאצטרך. זה לא דומה לימים שהיו לי פעם. אין אדרנלין ואין לחץ מתמיד. אבל כשאני קורא על מהנדס צבאי מהמאה ה‑16 שניצח את הסולטאן העות’מאני, אני ממשיך ללמוד דברים חדשים, וזה משמעותי בשבילי.
היום אנסה משהו שלא היה טבעי לי בעבר. אנסה להירגע וליהנות מהיום.
