אני תחרותי, אימפולסיבי וממש אוהב גאדג’טים. השילוב הזה יכול להיות מסוכן בידיים הלא נכונות, אבל אני חושב שבחרתי נכון אתמול.
זה ממש הוציא אותי מדעתי שהשעון שלי מדד הכול בצעדים. הצעדים שלי ירדו כמעט לאפס, ולראות את זה כל יום היה מתסכל ברמות. רציתי משהו שיכיר במאמץ האמיתי שאני משקיע.
גיליתי שחלק מהדגמים החדשים יותר של Garmin מאפשרים למדוד דחיפות בכיסא גלגלים. ברגע שראיתי את זה, נדלקתי – הייתי חייב למצוא דרך לעקוב אחרי התנועה והאנרגיה האמיתיות שלי. אז… קניתי אחד.
התנהגתי בראש. קניתי יד שנייה, במחיר ממש סביר – Garmin Venu 3S, אם סקרנים. הוא בעצם כמו חדש, אבל הרבה יותר זול, וכן – נהניתי מאוד לקבל את הצעצוע החדש אתמול בערב. אני ממש מודה לאישה שמכרה לי אותו (היא קנתה אחד חדש כי חשבה שאיבדה את שלה, ואז מצאה אותו – נשמע מוכר, נכון?).
עכשיו סוף כל סוף אני מרגיש שהדחיפות שלי זוכות להכרה ול”תגמול”. זה בטח נשמע משוגע לאנשים מסוימים, אבל זה הבלוג שלי, וזה מה שמדליק אותי. אני בדיוק כזה גם עם האופניים הסטטיים ודברים דומים – אני חייב לראות את זה רשום, זה פשוט אני וה”קטעים” הייחודיים שלי (או כמו שחלק יגידו – השיגעונות שלי).
אז אני מתחיל עם מטרה חדשה: 2,000 דחיפות ביום – זה היעד ברירת המחדל של השעון. אני הולך לנסות ברצינות. אני די גדול (1.96 מטר), גם אם ה-BMI שלי לא גבוה במיוחד. לרוע המזל, הכיסא שלי לא מתחשב בגובה כשהוא מחשב מאמץ…
ובכל זאת – מטרה חדשה = אתגר חדש = סיבה לדחוף את עצמי קדימה. ברור שלא הייתי אמור להזדקק לזה, אבל אני מי שאני.
בנים וצעצועים.
