חיתולים, בוטוקס וקווים אדומים: הפוסט הקשה ביותר לכתיבה עד כה

 חציתי זה עתה את הקו האדום שלי, ובמקום להסתתר ממנו, אני בוחר להכיר בו. אני חושף נושא שהיה עבורי טאבו עמוק, לא משום שאני רוצה, אלא משום שאני מרגיש שאני חייב.

זו מקום שלעולם לא רציתי להגיע אליו. זה מביך אותי עמוקות – סוג הסוד שהייתי מעדיף לשמור נעול לנצח. אבל סודיות היא מותרות שאיני יכול עוד להרשות לעצמי במסע הזה עם PSP. אני בוחר לפעול מראש, לפני שהאתגר יהפוך למשבר.

כן, הזמנתי זה עתה חיתולים למבוגרים. טכנית, הם “תחתוני הגנה למבוגרים”, הצעד שמעט לפני חיתולים מלאים, אבל בואו לא נתחמק מהמילים: המציאות היא בעצם אותו דבר.

חשבתי על זה היטב. אני משתף זאת משום ששיחה רצינית על שיתוק על-גרעיני מתקדם (PSP) אינה יכולה להתעלם ממציאויות כאלה. קניתי משהו באינטרנט שלעולם לא דמיינתי שאזדקק לו, ואני בקושי מאמין. ואף על פי שאני חש חרדה מהקופסה שתגיע לפתח ביתי, האמת בלתי נמנעת: אני בשלב שבו אני זקוק לזה. איני יכול עוד להתעלם מכך.

הלוגיסטיקה של משימה “פשוטה” המציאות פשוטה אך אכזרית: עכשיו לוקח לי זמן רב להגיע לשירותים.

במשך חמש שנים ניהלתי בעיות שתן בעזרת שלוש תרופות שונות. אבל כעת, הלוגיסטיקה השתנתה. כדי להגיע לשירותים בזמן, עליי לעבור ממצב ישיבה בכיסא או שכיבה במיטה, להתרומם לעמידה, להעביר את עצמי לכיסא גלגלים ידני, וללבוש סד תומך לשורשי כף היד (כי סיבוב הכיסא כואב בלעדיהם). רק אז אני יכול להתחיל לנוע – ונוע זה אומר לנוע לאט מאוד או שידחפו אותי.

רבים מכם יבינו שזה אינו עניין מהיר. זה לוקח דקות שאין לי לעיתים קרובות.

זה מצער אותי יותר מכפי שאני יכול לבטא, שבגיל חמישים אני זקוק למשהו שתמיד קישרתי לתינוקות או לקשישים חלשים. זה מטריד ברמות רבות. אחרים אולי לא יראו בזה עניין גדול, אבל עבורי זה מרגיש עצום. אז למה אני משתף? האם אני פשוט טיפש?

הבחירה יכולתי להשתמש ברגע הזה כסיבה להפסיק לכתוב בבלוג. אני יודע שמעכשיו יהיו עוד נושאים כאלה, ואיני יודע כמה זמן אוכל להמשיך לכתוב.

אבל להפסיק עכשיו – זה לא מי שאני.

שתיקה לא תעזור לי, ולא תעזור לאף אחד אחר. אם אני לא יכול לדבר על זה, אז מי כן? אני מאמין שחשוב שהקול הזה יישמע. פשוט להעמיד פנים ששום דבר לא משתנה יגרום לבלוג לא להיות אותנטי, ויתעלם מקולותיהם של אנשים שעוברים מחלות קשות כמו זו.

יש לי שתי אפשרויות: להעמיד פנים ששום דבר לא משתנה, להמשיך להיאבק, ובסופו של דבר להיכשל בדרך שתרגיש מאולצת ומשפילה. או לקבל את מה שכבר מתחיל ולהתמודד עם זה בתנאים שלי.

אני בוחר באפשרות האחרונה.

מעבר לטאבו זה נושא רגיש גם לאנשים סביבי, ואני יודע שארגיז חלק על ידי הפיכתו לציבורי כל כך, אבל אני מאמין שזה הדבר הנכון לעשות, ומתנצל בפני אלה שלא מסכימים איתי.

אני מקווה שתהיה תמיכה רגשית במקום “האם הוא טיפש שמשתף דברים כאלה” לפוסט הזה, כי אני לא אעמיד פנים שאני בלתי פגיע. לצערי, זו אחת מההשלכות הבלתי נמנעות של PSP ושל התלות בכיסא גלגלים. אבל בעוד שהמצב הזה משנה את חיי, אני מסרב לתת לו להגדיר אותי.

זה אינו עניין מבודד. זה רק החזית האחרונה במלחמה. אתמול, למשל, העיניים שלי פשוט לא נפקחו אלא אם כן משכתי ידנית את העפעף כלפי מטה. עכשיו אני שוקל בוטוקס – עוד דבר שלא דמיינתי בחיי. אבל זו PSP.

כתיבה כטיפול אנחנו נכנסים לשלב שבו קריקטורות ואנימציות קלילות פשוט לא מצליחות עוד לתאר את המציאות. אנחנו בקצה הגולמי של המסע – החלקים שאני, כפרוד לכל החיים, מוצא בהם את אי הנוחות הגדולה ביותר.

כתיבת הדברים היא טיפול. לא הימנעות – טיפול.

אם אני רוצה שהבלוג הזה יעזור לי, איני יכול להסתתר מהאמיתות הקשות. אני צריך לדבר בשם כל מי שעובר שינויים כאלה ומרגיש אותה בושה. עלינו לזכור שזה לא האדם שגורם לבעיות האלה. זה הגוף – במקרה הזה, המוח. האדם שבפנים נשאר אותו אדם. עבור אלה שיש להם אמונה כמוני, עליי להכיר בכך שזה חלק מהאתגר שאני חייב להתמודד איתו, ושזה אינו במקרה.

כן, אני ממתין למשלוח. אבל לא, לא אעשה סקירת מוצר.