נהיגה היא משהו שכל מי שמכיר אותי יודע שאני פשוט אוהב—או שאולי עלי לומר אהבתי. באמת אהבתי את זה, בין אם זה רציונלי או לא רציונלי. החופש, העצמאות, ההאצה, השליטה—מה שזה לא היה, אהבתי את זה.
חלק מהרגעים האהובים עלי ביותר קרו במכונית. לצערי, זה הפך עכשיו לחלק מהעבר שלי (כמעט בוודאות לנצח), אבל כפי שקורה, הבנתי באמת שזה לא מה שחשוב בחיים. למרות שזה יכאב, זה באמת לא הכל והסוף.
פוסט הבלוג הזה לא נכנס לאבחנה החדשה שלי (שאני חושב איך להתמודד איתה כי זה כבר לא על PD קלאסי) אלא מתמקד באחת ההחלטות הקשות ביותר שעמדתי בפניהן—התסריט הסיוטי שרבים לא מדברים עליו—ואיך זה יותר מאשר אפשרי להיות תקווה למרות הצורך לקבל החלטה קשה.
אהבתי לנהיגה
אהבתי לנהיגה יכולה להיות מוגדרת על ידי רגעים רבים, רק כמות קטנה מאוד אני מזכיר כאן בדרך של קצת נוסטלגיה עבורי:
הלילות ללא שינה: כשהתאומים הגדולים שלי היו תינוקות ולא יכלו לישון בלונדון, התנדבתי לנהוג בהם עד שיירדמו. הגענו עד לוטון, צפונית ללונדון, לפני שהעזתי להסתכל מסביב. שם הם היו, מחייכים ומחייכים רחב, נהנים מהרגע של הניצחון כשאני מבין שהם אהבו כל רגע של להישאר ערים.
המשולש: בשנה האחרונה שלי באוניברסיטה בלידס הייתה לי מכונית והשתמשתי בה עד זרא לנהוג במשולש בין ארוסתי באותה תקופה (עכשיו אשתי כמעט 28 שנים) בשפילד והוריה במנצ’סטר כשאנחנו מתכננים את החתונה שלנו. הנסיעה כללה כביש שנקרא מעבר הנחש (שכמובן כבדיחה 😀הפכה את זה ליותר מאשר שווה לנהוג בו אל חמי העתידיים שאני באמת אוהב עמוקות). זה כלל הרבה רגעים מהנים עם חברים שבאו איתנו (וחלקם סבלו ממחלת רכב נוראית כתוצאה מכך) וכלל נסיעה עם אחי שבה באמצע סערת גשם המגב שלי עף. החלק השני של המשולש היה ה-M62 גם כן כביש קשה למכונית סטודנטים זולה ורעה שהייתה מתנודדת לראש המדרון התלול במהירות של כ-15 מייל לשעה.
הרפתקאות אילת: נהגתי לאילת (כנראה לפחות עשר פעמים) מהמקום שבו אנו גרים, לפעמים עם הילדים והמשפחה, לפעמים לבד לקנות משהו טכנולוגי מאזור הפטור ממע”מ או לבקר חברים שם ליום או לקחת את הילדים לצלילה. חלק קטן מזה היה הרכישה, אבל זה היה בעצם ההרפתקה שנהניתי ממנה. הנסיעה דרך המדבר היא אחת שלא אפספס בקלות.
הפרארי באיטליה: שכרתי פרארי במראנלו, איטליה, עם שניים מילדי ונהגתי בה בכבישים הכפריים במהירות (אל תגידו לרשויות) הרבה מעל 80 קמ”ש (בואו נגיד 81 קמ”ש למען הבלוג הזה). הסרטון למטה הוא זיכרון אוהב שתמיד אוקיר, כמה שזה לא רציונלי, כי ברור שמהירות והדוניזם של דלק הם לא רציונליים. התחושה—אתם יכולים לראות מהסרטון—הייתה פשוט מדהימה. זה היה קצת מקולקל כשאחד מילדי ראה למבורגיני ואמר, “אבא, למה לא יכולנו לשכור את זה?”
ההתרגשות באוטובאן: נהניתי מההתרגשות של האוטובאן פעמים רבות. הטוב ביותר היה כשקיבלתי שדרוג משמעותי לרכב שכור גרמני, והגעתי למהירות המוגבלת האלקטרונית של הרכב. כן, אני מקבל שזה היה לגמרי לא רציונלי, אבל זה היה באמת פנטסטי—וחוקי.
משימות ההצלה: מכל הזיכרונות שאני מוקיר, בסתר ובגלוי קיוויתי שהילדים שלי יתקשרו ממחנות הקיץ שלהם ויגידו שהם צריכים הצלה כי הם מרגישים חולים. הרגעים עם כל שלושת הילדים (זה קרה לכל אחד לצערי או לשמחתי) והתחושה של ‘להציל’ אותם אני אוקיר לנצח. עדיין, עד שבוע שעבר, אהבתי מאוד לקום מוקדם בבוקר ולקחת או לאסוף את הילדים לבסיס שלהם, לבית הספר או לאוניברסיטה, או לבקר את אמא שלי או אחותי בכבישים ההרריים בין הבית לביניהם.
בדרך מוזרה הייתה לי תקופה נהדרת בנהיגה ואני מודה על הזיכרונות.
ההחלטה הקשה והיעדר האומץ שלי
כשזה הגיע לפגישה עם הרופא בשבוע שעבר כדי לדון באבחנה החדשה שלי, למעשה הסתרתי את העובדה—למרות שזה היה רלוונטי—שהיו לי כמה מקרים של ראייה מטושטשת בשבועות האחרונים. אף פעם לא בזמן נהיגה, אבל כל מי שקורא את זה יידע כמה זה לא נכון. ידעתי את זה.
זה קרע אותי מבפנים כי ידעתי בלב שלם שזה לא נכון ברמות רבות כל כך. שמתי את עצמי ואחרים בסכנה; זה יכול היה להסתיים בצורה נוראית. כאדם שמתגאה ביושרה, זה היה באמת קשה. עדיין, נכשלתי.
למחרת, לאחר שהתייסרתי על כך במשך שעות, אזרתי אומץ להודות בזה לאשתי ואילצתי את עצמי לכתוב את זה במייל לרופא, מתנצל על שלא הזכרתי את זה, במיוחד כי זה היה רלוונטי לאבחנה החדשה. עכשיו הורדתי את עצמי מהכביש לצמיתות, וכמובן, הוא הסכים עם זה. אני מניח עכשיו שזה לעולם לא יורשה שוב—למרות שאנסה, ללא ספק, דרך ערוצים רשמיים אם זה אי פעם יהפוך לאפשרי.
ברמה לוגית, זה מובן. החיים הולכים להשתנות באופן משמעותי. לא אוכל לפעול על פי גחמה; אני אאבד מידה גבוהה של עצמאות; אני אהיה תלוי יותר באחרים. אבל זה עמוק יותר—זה משהו קצת פרימיטיבי וסמן של שינוי בחיים. זה לוקח זמן לעבד, אבל אני לא אמצמץ מההחלטה, וביקשתי מהעבודה לקחת את המכונית (זו מכונית שכורה). אעדכן את הרשויות לפי הצורך.
חלק מהאנשים יבינו בדיוק למה אני מתכוון, וחלק לא. הם יגידו לי את היתרונות (סביבה, חיסכון בעלויות, הפחתת מתח וכו’). תנו לי לומר שאני יודע את כל זה, אבל זה לא הופך את זה לפחות קשה.
תקווה וחיוביות
יש, כמובן, צד חיובי לכל זה, ולכן אני כותב את זה. למעשה, יש שלושה.
ראשית, זה מסיר ממני תחושת אשמה עצומה. נהגתי מאז האבחנה של PD עם רשות לנהוג, אבל היו רגעים שבהם הייתי עייף או לא הרגשתי את עצמי כשכנראה לא הייתי צריך לנהוג, וזה עבר לי בראש פעמים רבות. נהיגה היא מסוכנת—כולנו יודעים את זה—והפחד שהמחלה שלי תגרום נזק לי, למשפחתי או לאחרים תמיד ניקר בי. אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו מבפנים, וזה טוב. אני מודה לאל שלא גרמתי לתאונה ועכשיו לא אהיה הגורם לאחת. הבנתי מאוחר מדי שטעיתי, אבל הגעתי לזה בתנאים שלי, וזה חשוב לי.
שנית, באופן מפתיע בחיים, אתה מסתגל. כבר התחלתי לעבור הלאה ולהתאים את עצמי מחדש. המוח שלי אומר לי עכשיו שאני יכול להתמודד עם זה, שאני אתאים ואפצה, ושאני לא מוגדר על ידי הנהיגה שלי. זה, כמובן, קשה יותר מזה ומגיע יחד עם אבחנה שונה, כך שזה חלק מחבילה גדולה יותר, אבל הנשמה והגוף מרפאים.
שלישית, באמת, זה פשוט לא כל כך חשוב, ואני יודע שאני אומר את זה חלקית כדי לגרום לעצמי להרגיש טוב יותר. המשפחה שלי היא מה שחשוב, ואני יודע שהם עוברים תקופה קשה יחד איתי. נהיגה פשוט לא כל כך חשובה. בטוח, כולנו מושפעים, אבל החיים ממשיכים וחייבים להמשיך.
הדבר המצחיק הוא שכאשר הייתה השיחה, הבלתי נמנע קרה. אחד הילדים אמר, “האם זה אומר שאני יכול לקבל את המכונית?” זה זהב בשבילי וגרם לי לחייך כל
אהבתי לנהוג, אבל אני יותר מנהיגה ואמשיך הלאה ואצפה לחיים. לילדיי – בבקשה אל תתנהגו בטיפשות כמוני לפעמים – תהיו טובים ממני!!
ולבסוף, בבקשה אל תגידו לי את כל החיוביים – אני יודע אותם, אבל רגשית, זה קשה.
