כפי שהכותרת אומרת, “לא ממש ג’קי צ’אן אבל”… המאמן האישי לשעבר שלי היה גאה בי. אתמול היה אחד מהימים הפחות טובים, אבל צץ קו כסף מדהים שחשוב לדעתי להעלות כרעיון עבור אנשים, ואני צריך להודות על כך למאמן האישי לשעבר שלי.
כשחדלתי לנהוג, נאלצתי להפסיק את האימונים השבועיים עם המאמן האישי שלי. עבדנו יחד במשך כמה שנים, והוא היה, ועדיין, מדהים. הוא מאומן בפרקינסון והגיע דרך הארגון “רוק סטדי בוקסינג”, שמתמקד בסיוע לחולי פרקינסון.
בכל מקרה… לאחר כמה נפילות ראשונות, הוא הקדיש מפגשים רבים ללמד אותי ליפול. הוא אמר שאם אני עומד ליפול בכל מקרה, אני צריך ללמוד ליפול כמו שצריך – עד שזה יהפוך לאינטואיטיבי וטבעי. אתמול זה עבד!
מה כל זה אומר?
אחרי התחלה טובה, היום שלי הפך לקודר, וכמעט לא יכולתי ללכת – יום של דשדוש מלא. חזרתי לשטח של בן 90. בעקשנות דחפתי קדימה (נושא חוזר) והכנתי קפה לחברים. בזמן שמסרתי אחד מהקפהות, איבדתי לחלוטין את שיווי המשקל ונפלתי. איכשהו, בחלל צר להפליא במטבח (וזה נראה על ידי החברים והאישה שלי), התפתלתי בין הכיסא למקרר ו, הכי חשוב, השתמשתי בטקטיקות שלימד אותי המאמן – שמרתי על הראש גבוה והתגלגלתי ככל האפשר דרך הנפילה כדי להפחית את הפגיעה. זה היה אינסטינקטיבי, ומלבד להיות קצת כואב, הייתי בסדר, והכי חשוב, הראש שלי נשמר.
הבנתי שזה היה אינסטינקטיבי, ואני מאמין שזה בזכות העבודה הקשה וההשראה של המורה שלי (והחברים שלי). אז תודה!!!!
אני לא ממליץ ליפול, אבל עם בעיית שיווי משקל בסיסית, שכנראה נובעת מ-PSP או PD, זו מציאות עצובה. אני כן ממליץ לעבוד עם מישהו כדי ללמוד ליפול כמו שצריך – ממחקר סטטיסטי של אחד, נראה שזה עובד, ולא רק אתמול. חשבתי שפשוט היה לי מזל שבכל הנפילות הסתדרתי עם כמה שריטות וחבלות, אבל אני חושב שזה קשור לאימונים האלה.
הבוקר אני מרגיש הרבה יותר טוב – לא מספיק לטיול בחוץ – אבל לפחות יציב יותר, ואני מקווה לימים טובים יותר. לפחות המיומנויות שלמדתי עזרו.
