זה כנראה היה הרבה פחות משנייה — אולי ננו-שנייה, או מה שלא יהיה המונח הנכון — אבל זה היה ברור כקריסטל. אל תדאגו, לא ראיתי שערי גן עדן, לא אש ולא מנהרות. זה לא היה רגע כזה. אבל זה היה רגע ששינה את חיי.
כבר כמה ימים שמחשבה ספציפית מסתובבת לי בראש: באיזה רגע הכול משתנה? מתי PSP באמת משתלט ומשליך אותי למערבולת הנוראה — זו שבה מאבדים שליטה על התפקודים הבסיסיים של החיים? מרותק למיטה. תלוי בצינור הזנה. זקוק לטיפול מלא-זמן. לא מסוגל לתקשר. אני מקווה ומתכנן לשנים רבות קדימה, אבל זה לא בידיים שלי.
ממה ששמעתי, אצל חלק זה תהליך הדרגתי, שמתפרש על פני שבועות או חודשים, בלי נקודת מפנה ברורה. אצל אחרים, זה שינוי פתאומי, שמופעל על ידי נפילה, חנק או זיהום.
אין ספק: אני מידרדר. אבל אני עדיין פעיל. אני מתקשר. אני מתנייד, פחות או יותר. אני עדיין מצליח לעצבן את אשתי והילדים יותר מדי. ברור שיש אתגרים, וזה לא קל, אבל יש לי חיים טובים. אני מודע לחלוטין למה שקורה. ואני מפחד, כמובן. מפחד לאבד שליטה. מפחד להפוך לתלוי — משהו שמתנגש חזק עם החלק שבי שחייב להיות בשליטה.
זו המחשבה הזאת — שאולי יש רגע אחד שבו הכול משתנה — שלא עוזבת אותי.
חשבתי שהרגע הזה הגיע ביום שישי… הוא לא.
זה קרה בשבריר שנייה. אולי פחות. אכלתי קרקר, ובפעם הרביעית בתוך שבוע נחנקתי. אחרי כמה שניות הצלחתי להשתחרר ממנו. אבל באותו רגע חולף, מחשבה צלולה כבדולח חצתה לי את הראש: זה עכשיו. זה הרגע. זה הרגע שבו הכול מתחיל לצלול אל התהום.
באותו רגע קצרצר, הרגשתי שלווה מוזרה. מודעות שקטה. זה לא היה פחד ולא בהלה. ואז, באותה מהירות, חזרתי לפתור את הבעיה — לנסות לנשום, לתקן את זה.
בתור אדם פרקטי, הפכתי את הרגע הזה לתוכנית פעולה. אנחנו נוקטים צעדים להתמודדות עם החנק: הדרכה למשפחה, מכשיר LifeVac קרוב, תרגילי שרירים שהומלצו על ידי מומחה הבליעה אחרי בדיקת ה-FEES האחרונה שלי, ושינויים במה, איך ומתי אני אוכל ושותה.
אנחנו גם מתכוננים בכיוונים נוספים — רגשיים, פיזיים ומעשיים. שיחות על מה שחשוב באמת. לוודא שאם הרגע הזה יגיע באמת, לא יהיו חרטות.
מאז, החיים חזרו לקצב הרגיל שלהם — הבן שלי מרסק אותי בשחמט, למשל (אבל זכיתי במשחק אחד מתוך שלוש)… אבל אני לא יכול להעמיד פנים שהחנק — או הרגע הזה — לא השאיר חותם.
לכולנו יש רגעים בחיים שהופכים לנקודות מפנה. הרגע הזה, יותר מכל, חידד את המחויבות שלי לגישה חיובית, כוס-חצי-מלאה. אני רוצה ליהנות מהחיים. ליהנות מהמשפחה שלי. לחיות את ההווה, בלי להיתקע בעתיד. אבל אני גם רוצה להיות מוכן — כולנו צריכים להיות — כדי שכשהרגע יגיע, הוא לא יערער אותנו יותר מהנדרש.
אני מקווה ומתפלל שרגע כזה נוסף יהיה רחוק.
