רוב האנשים, אני מניח, אוהבים לפתוח טיובה חדשה של משחת שיניים – או מחברת חדשה. יש משהו בתחושת הטריות הזו, באפשרויות הבלתי-מוגבלות לכאורה. האמצע? הוא די רגיל, שגרתי, עושה את מה שהתכוונו שיעשה וממלא את ייעודו. אבל לקראת הסוף – שם הדברים מתחילים להיות מעניינים.
אצלי לפחות, תמיד עולה הפיתוי לזרוק את הישן ולהתחיל מחדש. אבל ככל שהזמן עובר, זה הופך לקרב קטן – אתגר לראות כמה זמן אפשר להמשיך לסחוט, כמה עוד אפשר להוציא ממנו.
אני לא רוצה להגזים עם ההשוואה, אבל במשחת שיניים – ובמחברת משומשת היטב – יש נוסטלגיה מסוימת כשזה נגמר. בדרך כלל זה אחרי עליות וירידות: רגעים שבהם אתה בטוח שאין יותר כלום, ואז פתאום, פרץ בלתי צפוי יוצא החוצה. ככה החיים, נכון? מלאים בהפתעות גם כשנדמה שהטיובה ריקה.
בימים אלה אני מרגיש בדיוק כמו טיובת משחת שיניים – במובן ממשי וסהרורי כאחד.
כנער תהיתי לפעמים איך ירגישו החיים בשלבים המאוחרים שלהם. היו לי כל מיני דמיונות, אבל האמת? זה לא דומה בכלל למה שדמיינתי – לפחות לא אצלי, לא עכשיו.
החיים לא משעממים. אם כבר, הם מוזרים באופן מופלא. אין בהם הרבה מטלות (יש לי «כרטיס יציאה מהכלא» מהרבה משימות רגילות), אבל יש בהם קיצוניות: עצב (אצלי לא כעס), רגעי אושר עמוק והכרת תודה על הזמן שנשאר לי, וגם שקט – שקט שנמתח בדרכים בלתי צפויות.
אני ער שעות ארוכות, לרוב לבד – לפעמים מחצות עד שבע בבוקר. כמעט אין לי מה לעשות. אני פנסיונר, לא יכול לעשות הרבה דברים, אפילו קריאה קשה. התניידות קשה עוד יותר. הרגעים האלה יכולים ללכת לכל כיוון, אבל האמת היא שאני מוצא אותם שלווים ברובם. למעשה, הם הפכו לזמן היצירתי ביותר שלי – זמן לחשוב, להרהר, לדמיין. במובנים רבים, זו התקופה הפורייה ביותר בחיי – באירוניה מוחלטת – שבה קצב השינוי שונה מכל מה שהיה לפני כן.
בחיים לא הייתי בוחר במחלה הזו או בדרך הזו בגיל חמישים. איש לא רוצה להגיע לסוף הטיובה מוקדם מדי. אבל מנקודת המבט המוגבלת שלי, זה בכלל לא מה שציפיתי. זה לא כולו חושך. זה לא כולו ייאוש.
אומרים שיחס הוא קריטי, וגם תמיכה – ואני אסיר תודה על שני אלה. תמיכת המשפחה והחברים מעבירה אותי את הזמנים הקשים ועוזרת לי מעבר לכל דמיון. ובכל זאת, זה תלוי בי למצוא את כוח הרצון ולהמשיך לראות את החיובי בחיים שה’ העניק לי. זה, אני חושב, המפתח.
הייתי שמח לחזור לימים שבאמצע הטיובה. הייתי מנסה לסחוט מהם כל סנטימטר. אבל הימים ההם היו טובים אליי – הם נתנו לי את הכוח והכישורים להתמודד עם אזור הסיום הזה. החיים אינם מושלמים; יש דברים שהייתי עושה אחרת. אבל אני רוצה להמשיך לסחוט.
אני כותב בעוצמה כי אני מרגיש שאני נמצא באזור הזה – סוף הטיובה. אני מאוד מאחל שזה לא היה כך. היו לי תוכניות נפלאות לחיים כסבא ומעבר לכך. אבל כמו שאומרים: «האדם מתכנן ואלוהים צוחק». אני בוטח בו. יש סיבה, גם אם איני מבין אותה.
העקשנות הטבעית שלי – הפעם לתודה – עוזרת לי להמשיך לסחוט. החיים שונים מאוד עכשיו (כיסא גלגלים, דיאטה, חוסר ניידות, קשיחות), אבל הם עדיין מלאי חיים. יש כאב, צער ועצב – לא רק לי – אבל גם הומור, משמעות, אהבה וברכה.
התעוררתי עם דימוי הטיובה בראש – אין לי מושג למה. כמו כיסא המקלחת אתמול, עוד אבסורד של החיים. הנה אני בארבע בבוקר, מקליד בלוג שמשווה את חיי לטיובת משחת שיניים. אפשר לצחוק או לבכות. אני בוחר לצחוק.
