פעם הלכתי עם הבת הקטנה שלי לספר שאני מסתפר אצלו כבר שנים ארוכות. כשיצאנו, היא הסתכלה עליי בשיא התמימות ושאלה:
“למה הוא עשה לך יותר זמן על הגבות והאוזניים מאשר על השיער?”
וזה, בעצם, אומר הכל. יש לי קרחת לא קטנה — לשמחתי היא מוסתרת היטב מתחת לכיפה. (לא זאת הסיבה שאני חובש כיפה, אבל אני מודה שזה יוצא די נוח.)
נעבור להיום. חיכיתי זמן רב להסתפר — או לחדד את מה שנשאר — אבל מאז שהפסקתי להשתמש בכיסא הגלגלים החשמלי, לא הצלחתי להגיע לספר בעצמי. באופן אירוני, למרות שיש לי “יותר זמן”, איכשהו אף פעם לא מצאתי זמן.
אז, בפעם השלישית (אחרי הקורונה ופעם אחת בחופשת הקיץ), הבן שלי הפך שוב לספר המאולתר שלי. אבל הפעם גם בתי הצעירה הצטרפה אליו. לכמה דקות היו לי שני “מעצבי שיער” מעל הראש, מתייעצים ביניהם על מספרי המכונה ומשליכים לאוויר מונחים מקצועיים כמו טייפרינג.
למרות שלא הייתה מראה, סמכתי עליהם לגמרי. וזה לא מובן מאליו, כי בניסיון של ימי הקורונה, הבן שלי ייצר בבסיס הגולגולת שלי “בור” שהיה יכול להתחרות במגרש גולף. אבל היום היה נהדר — קליל, מצחיק וכיפי. אחד מהרגעים הקטנים האלה שבפועל מרימים אותך הרבה יותר ממה שנדמה. גם אשתי וגם בתי הגדולה אישרו את התוצאה, וזה בעצם מה שחשוב.
וזה באמת היה דחוף. היום פשוט לא היה יום מוצלח. השתעממתי. כולם היו בחוץ — בים, בעבודה, בסידורים — ואני מצאתי את עצמי קורא שרשור באתר PSP על רגשות האשמה של מטפלים כשהם משאירים את אהוביהם לבד. רוב הזמן אני באמת שמח שהמשפחה ממשיכה בחיים וברוטינות שלהם. אבל היום הייתי קצת במצב רוח נופל, והתספורת הקטנה הזאת הגיעה בדיוק בזמן.
מי היה מאמין שתספורת יכולה לעשות כזה שינוי?
אני רק קצת מאוכזב שלא הציעו לי אספרסו ומגזין. למרות שאולי אני דורש יותר מדי — הספר הקבוע שלי, בחור מקסים, בכלל עבד פעם מצריף.
