מישהי שאמרה את זה אתמול לא התכוונה לשום דבר רע. אני אפילו מרגיש אשם להשתמש בציטוט הזה בכלל. אבל הוא מבטא משהו חשוב מאוד ממה שאני עובר. ועל כך — אני מודה לה.
למדתי ש‑PSP היא אף פעם לא אותה חיה. היא משתנה משעה לשעה, מושפעת עמוקות מרמת המתח. ועכשיו, המתח נמצא בכל מקום.
לעיתים קרובות PSP מרגישה כמו אנלוגיה שהשתמשתי בה בעבר: אייפון ישן שמראה 100% סוללה ברגע אחד, ואז פתאום קורס לאפס בלי אזהרה. לא צפוי, לא אמין, ומהר מאוד קופא תחת עומס. השבוע, האנלוגיה הזו מרגישה מדויקת בצורה כואבת.
מלחמה, אזעקות, חוסר ודאות ומתח ממלאים את האוויר. ובנוסף למצב עצמו, יש אתגר אישי עצום — טקס מסוים שיקר ללבי עד מאוד, כל כך מרכזי במסע החיים שלי ושל רבים מהאהובים עליי, וחשוב עד עמקי נשמתי לאחד האנשים שאני הכי אוהב במיוחד — ושלא אכנס אליו כאן לעומק. אבל הוא מוסיף שכבה נוספת למערכת שכבר עובדת מעבר לגבולותיה. הרעש לבדו, יחד עם הרגישות החושית, משאיר אותי נסער. והסערה הזו רק מגבירה את העומס הפיזי, כמו הכאב החד ביד שלי מדחיפת כיסא הגלגלים הידני. (למרבה המזל, יש תומך חדש שעוזר מעט.) ובינתיים, כל שירותי התמיכה הרגילים — פיזיותרפיה למשל — מבוטלים כרגע.
אני יודע שלפעמים קשה להבין אותי. תוכנת זיהוי הקול שלי — קו החיים שלי — לא פעם מתקשה לזהות אם אני מדבר או פשוט משמיע קולות לא ברורים. ברגעים אחרים אני ברור לגמרי. אתמול Wispr (האפליקציה שאני מסתמך עליה) הבינה רק כ‑65% ממה שאמרתי. לא נורא, אבל ירידה חדה מאוד לעומת כמה ימים קודם (95%). וכיוון שקשה לי להקליד בזמנים לחוצים, אני תלוי לחלוטין ביכולת שלה לשמוע אותי בכל יום נתון.
בגלל שהשילוב של מתח ו‑PSP הפך את ההקלדה לקשה, שלחתי הודעת קול לאשת מקצוע שעובדת איתנו. אמרתי משהו שהבנתי באופן מלא בזמן ההקלטה ושלחתי בלי היסוס. התגובה שלה הייתה:
“סליחה בן — אני לא מצליחה להבין מה אתה אומר.”
לא האמנתי לה בהתחלה. אז השמעתי לעצמי את ההודעה. שוב. ושוב. ואז האמת פגעה בי: בקושי הבנתי מילה — לא באף מהירות של השמעה.
אני לא חושב שזו החמרה פתאומית ב‑PSP, לשמחתי. זה מרגיש הרבה יותר כמו מתח וחרדה שמגבירים את הסימפטומים שלי. אני לא נוירולוג ולא פסיכיאטר — רק מישהו שמנסה להבין מה הגוף שלו עושה תחת לחץ.
אני מרגיש אשם אפילו לכתוב את זה, כי כל כך הרבה אנשים סובלים מהמלחמה — רבים הרבה יותר ממני. אבל הכתיבה היא טיפול בשבילי, וחשוב להבין איך מתח חיצוני מעצב את ה‑PSP. אני יודע שהייתי קשה בימים האחרונים. אני מצטער. הכוונות שלי באות ממקום של יושרה, אבל המתח מעוות את צורת ההבעה.
וזה לא רק הקול שלי. כאן יש לנו התרעה של דקה לפני נפילת רקטה — ואתמול רסיס ממש נפל בכפר שלנו. בגלל הצורך לזוז מהר, ניסיתי שוב להשתמש בכיסא הגלגלים החשמלי בתוך הבית. אבל אחרי שהוא קפא באמצע תנועה כמה פעמים, ובאחת הפעמים רגליי נלכדו בכאב בין הכיסא לבסיס כיסא ההתרוממות, נאלצתי לוותר.
להאזין לאותה הודעת קול הייתה תזכורת כואבת לאמת גדולה יותר:
זה לא רק הקול שלי. זה הכול.
מדד הוונילה שלי, שעליו כתבתי לפני כמה ימים, מרקיע שחקים, והשעון מאשר שרמת המתח שלי גבוהה. כמו אותו אייפון ישן, אני מרגיש את המערכת מתרוקנת מהר יותר ממה שאפשר לטעון אותה מחדש.
התקווה העמוקה שלי היא שהמלחמה תסתיים, שהתמונה הגדולה יותר תיפתר, ושאנשים בכל מקום יהיו בטוחים. זה לא פוסט פוליטי. זה פוסט על איך אירועים גלובליים מכים באנשים בדרכים הכי אישיות שיש. מיליונים ברחבי העולם נושאים כעת מתח נוסף — ואני פשוט אחד מאלה שהמתח שלהם מצטלב עם מחלה סופנית בצורה אכזרית במיוחד. אין בזה שום ייחוד — אני פשוט אחד שמחליט לכתוב על זה.
