מלחמה – אין ממש בלוג היום

זה לא פורום פוליטי, וזה גם לא המקום עבורי לשתף את דעותיי או לפרוק את הקשיים של חיים עם PSP בזמן מלחמה. את הדברים האלה אני כותב במקומות אחרים.
כאן אני רק רוצה להתפלל לשלומם של האזרחים החפים מפשע ברחבי האזור, החיים תחת פחד המלחמה.
כפי שכתבתי אתמול, הראש שלי היה מוצף חרדה וכעס לגבי האפשרות שמלחמה מתקרבת תשפיע על החתונה החלומית של בתי. החרדה הזו נחלשה מאוד, לא כי המצב השתפר, אלא כי כבר ברור לנו שההשפעה תהיה משמעותית. החמים האהובים שלי לא יוכלו להגיע, וזה שובר את לבי, ואין לנו מושג מה עוד צפוי. ובכל זאת, אנחנו הולכים על קיום החתונה. והכעס… נעלם.
לא פשוט להתמודד עם PSP בזמן מלחמה. הדקה שיש לי להגיע למרחב מוגן קשה הרבה יותר מבעבר. בכל פעם שאני צריך ללכת לשירותים או להחליף בגדים, יש פחד מוגבר שהתרעה תישמע. מוקדם יותר הערב הייתי בחוץ בעת אזעקה, וחבר טוב נתן לנו להיכנס לממ”ד שלו כי לא היה לנו זמן להגיע הביתה. בני וחברי עזרו לי לרדת במהירות במדרגות, ובלשון המעטה, זה לא היטיב איתי. אני אסיר תודה להם. לקח לי זמן להתאושש, וכעת אעדיף להישאר בבית כדי למנוע הישנות של מצב כזה.
המתח לא מיטיב איתי, וגם לא מחסור השינה. היו שלוש אזעקות מאז השעה עשר בלילה, ועכשיו השינה פשוט לא מגיעה. אבל למרות כל זה, ההתמודדות שלי היא כאין וכאפס לעומת הנטל שעל אלו שנלחמים כדי לשמור עלינו. ולכן אני חוזר לנושא העיקרי.
יש דברים הרבה יותר גדולים ממני ומה‑PSP שלי. החלום שלי לראות את החתונה המושלמת, מוקף במשפחה ובחברים הקרובים ביותר, מרגיש משני כשמעמידים אותו מול מציאות מצבי והחשיבות של הזמן. ובכל זאת, אלו תקוות היקרות ללבי. נסתגל, ובהקשר הזה החרדה שלי פחתה מאוד מאז הפוסט על חרדה שפרסמתי לא מזמן.
לעת עתה, תפילותיי נתונות לחיילינו, לבעלי בריתנו, ולאזרחים החפים מפשע בכל מקום שנלכדו במלחמה הזו, שכולנו מקווים שתסתיים במהרה.