לא התכוונתי לכתוב על כל זה, מתוך הרצון להשאיר את שמחת חתונת בתי טהורה ונקייה. אבל האמת הפשוטה היא שאני זקוק למקום הזה, ולחיות את השבוע הזה כאילו לא קרה לא היה נאמן לא לבלוג שלי ולא לסיפור ה־PSP כפי שאני חווה אותו.
אז הנה הוא: הגרסה שלי לשבוע שלא מוכן לעזוב את מחשבותיי. שבוע שמגלם היטב את הביטוי הידוע “מן הנשגב אל המגוחך”.
הנשגב
קודם כול, השמחה. בלתי ניתנת להכחשה, מציפה, מאה וחמישים אחוז שמחה.
הסרטון ששיתפתי קודם (ומצרף שוב) אומר הכול: הצלחתי. הגעתי. הייתי שם. רקדתי עם החיים באופן שלא הייתי מחליף בשום דבר. להיות נוכח באמת, להיות אבי הכלה, להרגיש את הרגע הזה עד תומו — זו מתנה שאשמור בלב לעד.
יום ראשון היה, ועדיין נשאר, היום המאושר בחיי.
המגוחך
אבל אינני יכול להתעלם מהקושי שהקיף את הכול.
המלחמה שינתה כל דבר. את התכניות, את ההנחיות החדשות שנאלצנו לעמוד בהן, את המקום, את העיירה, את רשימת המוזמנים, אפילו את הדרך עצמה. אזעקת טילים באמצע הכביש אילצה אותנו לעצור בצד. לזה התווספו מתח של שבועות, עלייה בלש״ד, התאמות תזונה בגלל סכנת חנק, ופחות פעילות גופנית בגלל הכיסא הגלגלים — וכל זה נערם יחד.
עם המתח הגיעו גם כמויות הולכות וגדלות בשקט של קפה, אלכוהול, וכפי שהודיתי בעבר, גם גלידה. הנחמות הקטנות האלו מצטברות, במיוחד כשאבחנה סופית עדיין ממתינה מעבר לפינה.
בסוף החתונה קפאתי.
למחרת, כשלא הרגשתי טוב, ויתרתי על האירוע הערבי. ואז זה הפך מוזר יותר. כל הצד הימני שלי — מהרגל, דרך היד ועד הפנים — קפא או הרגיש משותק. זה נמשך מספיק זמן כדי שנזמין אמבולנס.
באמצע הבדיקה במיון זה פשוט נעלם, כאילו ערפל מתפזר. גם הרופא וגם בני ראו את זה קורה מול העיניים.
לאחר CT ושיחות עם שני נוירולוגים (אחד מהם שלי, בהתכתבות), המסקנה הייתה ככל הנראה TIA — מה שמכונה “מיני־שבץ”. PSP אינו גורם לתופעות חד־צדדיות כאלה. רצו לאשפז אותי לבדיקות נוספות כמו MRI, EEG, אק״ג ועוד. ביקשתי לעשות הכול בקהילה, והם הסכימו.
שמונה שעות במיון, כולל שתי אזעקות בזמן שכבר היינו בבית החולים, אחת מהן באזור ה־CT שאינו ממוגן, כשראשיים על מיטות וכיסאות גלגלים ממהרים להסתתר — לילה שלא אשכח ושאני מקווה לא לחזור עליו לעולם.
האיזון החיובי
אחר כך נחתי. ישנתי. לאט לאט המחשבה התבהרה.
אני מנסה לחזור לבסיס: להירגע, לחתוך גירויי מתח כמו ביטול התרעות ארציות ואפליקציות כמו X מהטלפון, להקשיב למוזיקה, להוסיף פעילות גופנית זהירה, לשפר את התזונה במסגרת בטוחה שתמנע חנק, ולעשות כמיטב יכולתי פשוט לנוח. אף אחד מהדברים האלה אינו טבעי לי, אבל כולם נחוצים.
אפילו הצלחתי להגיע למסיבת הפוסט־חתונה אתמול, ונהניתי מאוד. היום אני מרגיש כמעט רגיל, עם רק מעט ערעור מנטלי.
יש שתי דרכים להסתכל על מה שקרה.
טוב שזה לא היה הידרדרות פתאומית של PSP.
רע שזה היה TIA.
אבל טוב שקיבלתי אזהרה בזמן, תזכורת לעצור ולכוון מחדש לפני שמשהו חמור יותר קורה.
המתח מסוכן לא פחות מ־PSP, ואולי אף יותר. אני צריך להקפיד על התזונה, לזוז יותר, להירגע, ולא לתת לסערה שסביבי לפרק את הדברים שעוד בשליטתי.
כעת אני לוקח בקפדנות את התרופות למניעת שבץ, עוקב אחרי המדדים, ואת השאר משאיר בידיים שלמעלה.
בינתיים אני חי את שמחת היותי אבי הכלה, עם חגיגה משפחתית נוספת שמתקרבת. אחרי זה אחזור למנוחה, ליהנות מהפנסיה, להתחיל עם מטפל שיגיע ביום ראשון, ולעקוב אחר הוראות הרופאים.
אולי זה אומר משהו על PSP שאני מקבל TIA יחסית ברוגע, מלבד כמה התקפי חרדה נסלחים שנרגעו בעזרת נשימות, מוזיקה, תרופות וקצת כוח רצון. אני לא מתעלם. אני פועל. נתתי לכמה בסיסים לחמוק: למתח, לתזונה, לעודף קפה, אלכוהול, וגלידה. עכשיו הגיע הזמן לתקן, לפחות במידה סבירה.
לבינתיים, אני לוקח כמה ימים הפסקה מהכתיבה, נרגע עם נטפליקס, ונותן לעצמי מנוחה אמיתית. ואולי גם קצת גלידה, כי כל מעבר צריך רכות.
אמונה
אני נותר אסיר תודה לבורא עולם על השבוע הזה. אשמור אותו בלבי לנצח. השמחה הטהורה והלא־מסוננת חלפה מהר, ועכשיו אני ממשיך בשביל שנפרש לפניי. אני מאמין שהוא מוביל למקום משמעותי, למקום טוב. ובזמן שאני כותב את זה, קערית קטנה של וניל מצאה את דרכה אליי.
