|
Getting your Trinity Audio player ready...
|
פסח בדרך כלל עוסק במה שאנחנו מנקים, מה שאנחנו מכינים ומה שאנחנו אוכלים. השנה, עבורי, הוא מתחיל במשהו פשוט יותר: הכרת תודה לה׳ על כך שאני חי, על המשפחה שלי, על הארץ הזאת, ועל החירות לראות ולהרגיש את כל אלה.
בנסיבותיי הנוכחיות — כשאני חי עם מחלה סופנית הנקראת PSP (פרוגרסיב סופרנוקלאר פאלקי) — היה כל כך קל להתמקד במה שאני מפסיד בפסח. אני לא יכול ממש לקחת חלק בהכנות הגופניות. אני לא יכול לעזור כפי שעשיתי פעם (אם כי ילדיי ואשתי היו מתנגדים אם הייתי טוען שלקחתי את החלק הזה בקלות). אני לא יכול לאכול מצה. אני לא יכול לאכול מרור. אני לא יכול לאכול את הביצה. ובכל זאת, באופן פרדוקסלי, אני מרגיש את פסח עמוק יותר מאי פעם.
אולי זו הפעם הראשונה שבה הבנתי באמת על מה פסח מתרחש, ואולי דורנו — יותר מרוב הדורות — צריך להרגיש זאת.
השנה לימד אותי הפסח את משמעותו בשתי רמות: אישית ולאומית.
ברמה האישית, אני אסיר תודה מעל ומעבר על שחייתי לראות את חתונת בתי — ואף לרקוד, בלי בושה, פשוט משום שיכולתי. כי חוויתי חירות. סרטון קצר שצירפתי, ללא כל סיבה מלבד אהבתי אליו, הפך לאחד החפצים היקרים לי. למרות מגבלות נסיעה והתכנסות שמנעו מקרובים להצטרף אלינו מחו״ל, חגגנו חתונה במקום היחיד על פני האדמה שבו הרגיש טבעי שילדה אשכנזית מרובה-מקורות מלונדון תתחתן עם בחור מרוקאי מדרום ישראל.
אבל זו הייתה יותר מחתונה — זה היה פסח בתנועה. בתי נעשתה חלק ממשפחה ספרדית, יושבת ליד שולחן סדר חדש, בבית חדש, עם מנהגים אחרים — ובאותו סיפור. אני אוהב את זה. כשראיתי אותם יחד בשבת ההיא כזוג נשוי חדש, הרגשתי גאווה עצומה: לא רק בביתי, אלא ביכולתו השקטה והעקבית של העם היהודי לבנות, למזג ולהשקיע שורשים בארץ הזאת. ההמשכיות הזו — לחיות אותה במקום רק לדבר עליה — היא חירות.
וזה אינו עניין מופשט. אנו נלחמים ממש על המקומות שבהם בתי יושבת עכשיו ליד שולחן סדר (בשדרות) עם משפחתה החדשה. ביום הנורא ההוא, לפני שלוש שנים, בני, ששירת ביחידה מובחרת, היה באזור ונלחם בקרב עז לצד יותר מדי חברים שנפלו, והציל חיים רבים. עבור משפחתנו, הפסח אינו מטפורי. הוא קשור למקומות אמיתיים, לסכנה אמיתית ולגבורה אמיתית — בהגנה על החיים היהודיים כדי שמשפחות יוכלו לחיות, להתכנס, להינשא ולהעביר את הסיפור הלאה בביטחון ובכבוד. יש לנו חברים שאיבדו יקירים, וליבנו איתם.
ובזכות החירויות שלחמנו כל כך קשה לשמרן, אנחנו מגדלים דור של יהודים גאים שאינם נסוגים מהעולם אלא שקועים בו עמוק. אני מסתכל על הבן הצעיר שלי (בן 16 — אני כבר לא בטוח שהמילה “ילד” מתאימה) שלומד מצד אחד פיזיקה, מצד שני גמרא, ובמקביל ערבית, ואני חש תקווה. לא תקווה נאיבית, ובוודאי לא תקווה שנולדה מחולשה, אלא התקווה היהודית שמתעקשת ללמוד רחבה, לחיות במלואו ולתרום לעתיד טוב יותר — תוך עמידה איתנה בזהותנו ובעוצמתנו. אני כל כך גאה בשלושת ילדיי.
יציאת מצרים עצמה לא הייתה צעידה של הצעירים והחזקים בלבד. היא הייתה של כולנו. הזקנים יצאו. החולים יצאו. הפחדנים יצאו. חלק נשענו על אחרים. חלק נשאו. חלק התקדמו כמיטב יכולתם. ובכל זאת — כולם יצאו. החירות לא הוגבלה מעולם רק לבריאים.
אז כן, יכולתי להיכנס לפסח בהתמקדות במה שאינני יכול עוד לעשות. אחרי הכול, יש לי סיבות רבות להרגיש כך. אבל פסח לא מבקש מאיתנו להכחיש את המציאות — הוא מבקש שנשאוב ממנה תקווה ונוסיף הכרת תודה. אכנס לפסח ואחגוג את החירות, אישית ולאומית, כפי שהיא באמת.
הבנת הפסח עוסקת בהרבה יותר מהמצה ומהמראות המוכרים של הלילה. הטקסים אינם המטרה; הם הכלים — כוריאוגרפיה שנועדה לעזור לנו לזכור איך נראתה העבדות, כמה מהר ניתן לשלול את הכבוד, וכמה בקלות שוכחים להודות כשהחיים נראים יציבים. הסדר מסרב לתת לנו לשכוח.
ואם הכלים האלה עושים את עבודתם, הם מובילים ליעד אחד: אמירת תודה לה׳. אנחנו נוטים להודות לו פחות ממה שראוי. ובכל זאת, כשמפשיטים הכל — זה אליו אנו מודים על כל זה, אפילו על חופש הבחירה שמאפשר לאנשים לאתגר את חירותנו עצמה. רואים זאת באופן ברור במילים הראשונות שאנו אומרים בסדר.
בחרתי להראות את פתיחת התפילה הראשונה, הקידוש. באמת, אני מברך את ה׳ על שבחר בנו, על שהוציאנו מעבדות כדי שנקיים את מצוותיו באהבה, ועל שהעניק לנו חירות.
ברוך אתה ה׳ אלוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים, ורוממנו מכל הלשונות, וקידשנו במצוותיו. ותתן לנו ה׳ אלוהינו בּאַהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון — את יום חג המצות הזה, זמן חירותנו, מקרא קודש, זיכר ליציאת מצרים.
“נבחר” אינו אומר עדיפות מוסרית; זה אומר שהופקדנו. זה אומר שה׳ השקיע בנו, קידש אותנו, נתן לנו מורשת וביקש מאיתנו לשאת סיפור ואחריות מוסרית לאורך ההיסטוריה — ועשינו זאת גם בתנאים הקשים ביותר.
השורה שמדברת אליי הכי חזק השנה היא הפשוטה ביותר: “זמן חירותנו.”
המאבק להישאר חופשיים הוא גם חזית לאומית וגם חזית אישית. עלינו לשאוב כוח מהסדר שעומד לפנינו השבוע. יש לנו בעיות רבות — תמיד היו — ובכל זאת אנחנו ממשיכים. על כך אני גם אסיר תודה לה׳.
אם הדבר היחיד שאקח מהסדר השנה יהיה תחושה אמיתית של הכרת תודה לה׳ על יופיים וברכתם של החיים — די לי בכך. אני לא צריך את המצה כדי להבין את הפסח. אני לא צריך את המרור כדי לדעת מרירות. צריך רק להרים את העיניים ולומר תודה.
כמובן — מי שיכול לאכול, שיאכל. אבל בזמן שאתם נוגסים, מתלוננים על הלחם הקשה ועל עלה החסה, הניחו לתלונות הללו להתמזג עם תחושת ההכרת תודה על החירות.
אני מאחל לכולם פסח כשר ושמח, בכל מקום שתהיו. ולחברינו הלא יהודים: בואו איתנו ללילה אחד. איננו טוענים שמדתנו גבוהה משלכם — למעשה, אנו לא מחפשים גיור מתוך תחושת עליונות, שכן אנחנו מאמינים שכל בני האדם נבראו בצלם אלוקים. אך בואו להיות איתנו, כי עלינו להאמין באהבת רע ובאהבת הגר, ובזמנים שבירים חברות חשובה.
חג כשר ושמח.
