אני לא יודע למה, אבל הייתי הבוקר לחוץ בצורה בלתי רגילה לפני טיפול הבוטוקס. משום מה, עצם המחשבה על זריקות בעפעפיים מילאה אותי בפחד שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. אני מניח שזה קשור לכך שלפני שנים, בתחילת הדרך, עברתי ניקור מותני שבמהלכו המחט פגעה בשני עצבים וגרמה לכאב המפלצתי ביותר שחוויתי בחיי. מאז נשארה לי טראומה מכל מה שקשור לזריקות. בדיעבד, ממש לא היה לי ממה לחשוש.
הטיפול בוצע בצורה מקצועית מאוד על ידי רופאה מיומנת בבית החולים, באזור המרפאות הנוירולוגיות ובחדר הטיפולים הסמוך לחדרו של הפרופסור הנוירולוג שלי, שאף נכנס לבקר במהלך הטיפול. הזריקות עצמן היו מעט כואבות, אבל בשום צורה לא כפי שדמיינתי, וכפי שכבר קרה לי לא פעם, הפחד היה גדול בהרבה מהמציאות.
אני יכול להצהיר באופן חד־משמעי שלא עשיתי בוטוקס בשפתיים, למרות שלפי מה שהתברר היו מי שציפו לזה, אם כי אני מודה שבשלב מסוים כמעט הוספתי גם את האף לסדר היום של היום. לפני הטיפול הרופאה ערכה תשאול ובדיקה ושאלה האם אני סובל גם מעוויתות באף. אשתי ואני אישרנו ששנינו שמנו לב שזה התחיל לאחרונה. הרופאה הציעה לטפל גם באזור הזה, אך ציינה שזה יהיה כואב יותר, ולכן החלטנו להשאיר את זה לפעם הבאה. מסתבר שבוטוקס הוא טיפול ורסטילי באופן מפתיע, ולא רק העיניים יכלו להרוויח ממנו, אבל גם לי יש גבולות, והעיניים הספיקו בהחלט להיום. באופן פסיכוסומטי לחלוטין, האף שלי כמובן התחיל לרעוד יותר מהרגיל, כאילו ניסה להבהיר שגם הוא רוצה בוטוקס, אבל נשארנו ממוקדים בעפעפיים.
עכשיו נשאר להמתין לתוצאות. אמרו לי שהשפעת הטיפול אמורה להתחיל בתוך ארבעה ימים, ויש לי תור בעוד קצת פחות מחודש לבוסטר ולבדיקת מעקב. העיניים שלי מרגישות כרגע בדיוק אותו דבר. לא במובן טוב כמובן, אלא באותו אופן מתמשך של “לא נורמלי”.
האם זה יעצור את עצימת העיניים הבלתי רצונית או את המצמוצים המהירים שהפכו לאחרונה לדבר שכיח יחסית? את זה עוד נראה. אבל מבחינתי, ההליך עצמו היה מושלם. אחר כך חזרתי הביתה, ישנתי טוב, והבן שלי היה מספיק נחמד כדי לספר אותי — דבר שאולי היה חשוב אפילו יותר מהבוטוקס, בהתחשב במצב שבו נראיתי. הכנסתי את התספורת לכותרת רק כדי להדגיש שבסופו של דבר הבוטוקס באמת לא היה כזה סיפור גדול. הרבה יותר כאבו לי הרגליים בדרך חזרה הביתה.
חבר טוב שלח לי אמש הודעת ווטסאפ:
“מקווה שמחר יהיה הרבה פחות נורא ממה שאתה חושש”
ואז הוסיף:
“ויותר חשוב — אני מקווה שזה יביא שיפור ששווה את הפחד.”
בעניין הראשון הוא צדק. אני מקווה שהוא יצדק גם בשני.
אין כיום טיפול או ריפוי ל־PSP, אבל טוב לדעת שלפחות לאחד מהתסמינים שלה יש פתרון מעשי אפשרי — כזה שאולי יפחית את העיוורון הזמני ואת אי־הנוחות שאני חווה לעיתים קרובות מדי.
