משהו יקר מפז שאבד

להוביל את התפילות בימים הנוראים היה חשוב לי בצורה שקשה לי אפילו להודות בה, אפילו בפני עצמי.

אני עושה זאת כבר כמעט שלושים שנה — החל משפילד, דרך לונדון, ועד לקהילה הביתית שלי כיום.

בהתחלה הייתי גרוע, ומעולם לא הייתי מקצועי באמת, אבל הרגשתי יראה, חרדה ואחריות עמוקה כל כך, שאהבתי את ההזדמנות לנסות לקרב גם את עצמי וגם את הקהילה שלי אל הקב”ה.

זה אף פעם לא היה פשוט. כל קהילה הייתה שונה. לכל בית כנסת היו המנהגים, הציפיות והניואנסים שלו. עם השנים למדתי, הסתגלתי והשתפרתי בהדרגה.

בחודשים האחרונים הגבאי — המתנדב המסור והחבר שמארגן את התפילות בבית הכנסת — חזר ואמר לי שאני כבר משובץ לשנה הבאה, יהיה מה שיהיה. אבל עמוק בפנים כבר ידעתי את האמת. מבחינה פיזית ומנטלית, זה פשוט כבר מעבר ליכולותיי.

כשהוא שאל אותי שוב השבוע, אני חושב ששנינו הבנו מיד. המשחק נגמר. פרשתי. הפעם הוא גם לא ניסה לשכנע אותי אחרת, והוא צודק.

האמת היא שאני שבור מזה.

הובלת התפילות הפכה להיות הרבה יותר מתפקיד. זה היה סימן לכך שאני עדיין מסוגל לעשות משהו משמעותי, משהו בעל ערך רוחני עבורי, ואני מקווה שגם עבור אחרים. זה חיבר אותי לתחושת משמעות, זהות והמשכיות, בתקופה שבה כל כך הרבה דברים אחרים הלכו ונשמטו ממני בהדרגה.

והאמת היא שזו ההחלטה הנכונה. הגיע הזמן שאחרים, חזקים ממני כיום, בעלי יותר יכולת פיזית ויותר אנרגיה, יעשו זאת. אני יודע את זה לחלוטין. אבל הידיעה השכלית אינה מבטלת את הכאב הרגשי.

השבוע קיבלתי עוד תזכורת למציאות הזאת.

במשך יומיים ניסיתי לחזור להשתמש בכיסא הגלגלים החשמלי שלי, ושכנעתי את עצמי שאולי עדיין אצליח להסתדר איתו לבד. זה הסתיים בכישלון מוחלט. האמת היא שביום ממש טוב, כשהכול מסתדר בצורה מושלמת, אולי הייתי עדיין מסוגל להשתמש בו לזמן קצר. ובחלומות שלי, אולי הייתי עדיין מסוגל לנהוג בפרארי. אבל זה לא הופך את זה לבטוח, הגיוני או בר־קיימא.

אתמול בלילה הייתי כל כך מותש ומבולבל, שאשתי והמטפל שלי נאלצו להשכיב אותי לישון כי בקושי הצלחתי להסתדר בעצמי. המטפל שלי עשה עבודה יוצאת דופן כדי למנוע ממני ליפול.

ועדיין יש רגעים שבהם אני משכנע את עצמי שזה לא באמת קורה.

רגעים שבהם אני מרגיש מעט חזק יותר, עומד ליד מאחזי הבטיחות בחדר האמבטיה, ואוסף את כל הכוחות שעוד נשארו בי כדי לעזוב אותם לשנייה או שתיים בלבד, מנסה להתנגד למשיכה לאחור שתפיל אותי ברגע שהאנרגיה המרוקנת שלי תיגמר. ובאותו רגע קצר אני כמעט מצליח להאמין שעדיין יש לי שליטה.

ואז המציאות חוזרת.

נפילה אחת יכולה לשנות הכול. טעות אחת יכולה לקחת ממני את מעט העצמאות שעוד נותרה לי. ובכל זאת, יש בי חלק עקשן שעדיין מסרב לקבל לגמרי את מה שקורה לגוף שלי.

אבל האשליה מחזיקה מעמד רק עד שאני רואה תמונה או סרטון של עצמי. ואז כבר אי אפשר להכחיש שאני עובר הידרדרות נוירולוגית אכזרית שלוקחת ממני עוד ועוד חלקים ממני.

הכאב ברגליים שלי זז ומשתנה בצורה שלא מאפשרת לי להעמיד פנים שמדובר רק בחולשה פיזית שאפשר להילחם בה. אני פוגש את הרופא שלי ביום ראשון, אבל אני כבר יודע מה זה. זה נוירולוגי. זה המוח שלי שפועל נגדי.

אני נעלם. לאט, בעקשנות, ועם הרבה יותר מודעות ממה שרבים חשבו שאפשרי.

למרות שיש לי מטפל, אני עדיין נאחז בכל פיסת עצמאות שאני מצליח לשמור עליה, לעיתים בניגוד להיגיון ולבטיחות. אבל אני נעלם בכל זאת. ההכרה בכך שאני כבר לא יכול להוביל את התפילות בימים הנוראים היא פשוט עוד ביטוי למציאות הזאת.

אני אסתגל, כי אין ברירה אחרת. ואובייקטיבית, זו ההחלטה הנכונה — עבורי ועבור הקהילה.

אבל כרגע זה הרסני.

הרסני יותר, במובנים מסוימים, מאשר לפרוש מהעבודה, להפסיק לנהוג, או מאות האובדנים האחרים שכבר חוויתי בדרך.

אני לא אתן לזה להכריע אותי. אבל עכשיו, ברגע הזה, אני מרשה לעצמי להרגיש את זה עד הסוף.

יש דברים שהגיוניים לחלוטין מבחינה שכלית, ועדיין שוברים לך את הלב.

וזה שובר את שלי.