זו אולי לא המילה שרבים היו בוחרים בה, אבל זו המילה המתארת בצורה המדויקת ביותר את מה שאני מרגיש הערב.
נדמה לי שהיום עברתי כמעט את כל קשת הרגשות האפשרית. הבוקר נפתח בפחד, כאשר שוב חוויתי אפיזודה של קיפאון ונשארתי תקוע למשך כחצי שעה. במהלך היום נעתי בין שמחה, כשבתי ניגנה עבורי בגיטרה; לכעס, כשנאלצתי לשכב במיטה משום שהאור כמעט סִנוֵּר אותי בדיוק כשכל מה שרציתי היה לצאת להליכה; ועד לצחוק מתגלגל, עד שכמעט התכופפתי לשניים, כשבחַנו את כיעורו המפואר של כיסא הגלגלים החדש, שעליו המטפל שלי העיר שהוא נראה כאילו נגנב הישר ממחלקת בית חולים במאה השמונה־עשרה.
אבל כעת, כשאני יושב כאן בשעת לילה מאוחרת עם ריפלוקס, אני חש שלווה עמוקה. אני מהורהר, רגוע ומלא הכרת תודה על החיים שזכיתי לחיות ועל התקוות שאני עדיין נושא עמי לעתיד.
לא עוד אסע ברחבי העולם, ולמעשה גם לא אעשה הרבה מבחינה פיזית. ובכל זאת, גיליתי חיים שאני מאמין שיש בהם משמעות ותכלית עמוקות יותר מאלו שהיו לי בעבר, כאשר התרוצצתי בין מדינות וארגונים במסגרת עבודתי.
לעולם לא אומר שבחרתי בדרך הזו או במחלה הזו. אינני רוצה בהן ואינני מברך עליהן. אבל יש החלטות שמתקבלות במקום אחר, ברובד אחר, גבוה כל כך מעל דרגת השכר שלי, שאין לי אלא לקבל בענווה את העובדה שאינני מבין הכול.
נפלה בחלקי הזכות לשוחח עם אנשים מיוחדים באמצעות הטכנולוגיה והמרחב המקוון, ולהעניק להם את נקודת המבט שלי כמטופל, דבר שמעולם לא העליתי בדעתי שיהפוך לאחד העיסוקים המרכזיים בחיי. זכיתי גם להיות קול למען מדינתי ולעסוק בשאלות של אמונה ורוח שהפכו עבורי לבעלות משמעות עמוקה.
ועל כל אלה אני אסיר תודה.
מולי ניצבת מתנת יום ההולדת שקיבלתי, מסגרת תמונות דיגיטלית עמוסה באינספור רגעים שנלכדו לאורך השנים. אני מביט בתמונות המתחלפות ומחייך. אני מודה על כך שזכיתי להקים את המשפחה שיש לי, ועל החברים המלווים אותי לאורך הדרך.
החיים פשוטים הרבה יותר כיום. אינני עוד על אותו מסלול ריצה בלתי פוסק שעליו ביליתי שנים כה רבות, ואני מתגעגע לחלקים ממנו: לעצמאות, לאוויר הפתוח, לאדרנלין ולחלומות שהיו לי על העתיד.
אבל במקומם יש לי, לפחות ברגע הזה, משהו אחר: תחושת הכרת תודה עמוקה ואושר אמיתי.
אין לי מושג מה יביאו עמן השעות הקרובות, כאשר אנו ניצבים מול האפשרות של הסלמה נוספת בעימות האזורי. כמו כולם, גם אני נושא עמי חששות ואי־ודאות באשר למה שעשוי להתרחש. כל שביכולתי לעשות הוא להתמודד עם מה שיבוא ולעשות כמיטב יכולתי.
תחושת הכרת התודה שלי תבוא ותלך. מחר אולי אתלונן, אקטר ואכעס על הכאב, על המגבלות, על הטרחה ועל אופייה הקטלני של מחלתי. אבל כאן, עכשיו, ברגע הזה ממש, אני אסיר תודה.
