יש ימים שבהם אין דרמה גדולה ואין סיבה מיוחדת לחגוג. יש רק מחשבות והרהורים, וכך נראה היום שלי עד כה. אבל זו הייתה מחשבה מעניינת, והאמת היא שכיוון שהיה לי קצת משעמם, הרגשתי צורך לכתוב עליה.
היה לי רגע נעים במיוחד הבוקר, כשמצאתי את עצמי יושב סביב אותו שולחן עם אחותי, שעובדת איתי מדי פעם, ועם בתי, שנמצאת בחופשת הקיץ מבית הספר ועשתה קצת עבודה משלה.
ישבנו שלושתנו מול מחשבים. אחותי עבדה, בתי עבדה, ואני… למעשה לא עשיתי דבר.
באותו רגע הבנתי עד כמה חיי השתנו, ולצד זאת חשתי גם נימה קלה של עצב.
לא היה לי שום דבר שחייבים לעשות. הכול היה נתון לבחירתי, והמלאי של הדברים שבאמת רציתי לעשות הלך והצטמצם. אם להיות כן, הייתי עייף. הייתי ער מאז שלוש וחצי לפנות בוקר, ובאותן שעות גם התאוששתי ממשכך כאבים אופיואידי שלקחתי מוקדם יותר בגלל הכאב. בסופו של דבר הלכתי לנמנם (ובכל מקרה נדמה לי שהם כבר התחילו להתעייף מהשירה שלי ומההתנהגות המעט מציקה שלי).
מדובר בשינוי עמוק כל כך לעומת החיים שלי לפני קצת יותר משנה. יש שמחה מסוימת בפרישה, והיה כל כך נעים ומוכר לשבת לצד אחותי ובתי. ובכל זאת, הרגשתי באמת משועמם, ואפילו מעט ריק.
אני לומד להתמודד עם השעמום הזה, ולדעתי אני מסתדר לא רע. אני כותב, למקרה שלא שמתם לב, אבל אני גם מתעייף ונשחק מהמשימות הקטנות ביותר או ממעט פעילות גופנית, ולכן אני זקוק לזמן המנוחה הזה.
במובנים מסוימים, נחמד שאין לי עבודה דחופה שצריך לסיים, אף שלפעמים נדמה שכל העבודה בעולם נעשית כיום בידי אדם אחד בשם קלוד. זהו אחד היתרונות הנדירים של מצב שחילק לי לא מעט קלפים גרועים. אחרי הכול, אני יושב כאן בכיסא גלגלים, עם מטפל בבית, ורק הבוקר התפתלתי מכאבים.
הדבר המשעשע הוא שהבוקר הזה הכיל בתוכו כל כך הרבה מהרגשות שבדרך כלל מופיעים בנפרד בכתיבה שלי.
הכאב.
השמחה.
השעמום.
הנחמה.
כשישבתי שם והבטתי סביב השולחן, הבנתי שכמעט כל דבר בחיי השתנה. ובכל זאת, לכמה רגעים, כשישבתי לצד אנשים שאני אוהב, הכול הרגיש מוכר ונעים באופן כמעט מושלם.
השולחן היה אותו שולחן.
האנשים היו אותם אנשים.
ובכל זאת, כמעט כל השאר השתנה.
בסך הכול, זה היה מוכר ונעים.
מאחל לכם יום טוב.
