זו דוגמה מושלמת לאיך שגישה ומיינדסט – ואספרסו אחד – יכולים לעשות את כל ההבדל.
לפני דקות ספורות כתבתי ופרסמתי פוסט על כך שאין לי תוכניות. התעוררתי הבוקר עם גישה שלילית מאוד – הייתי בדרך למקום רע. ואז שתיתי את האספרסו שלי, חשבתי על זה, והחלטתי שאני חייב לנער מעליי את התחושה הזאת.
ברור שיש לי תוכניות. שתיים עולות לי בראש מיד.
אני מתכנן לתעד את הסיפור שלי ואת המסע עם PSP כמה שיותר זמן – ובשבילי, זה אומר הרבה זמן. אני מכיר את הסטטיסטיקות, אבל אני נחוש לנצח אותן, והתוכנית שלי היא להציק למי שמקבל את הפוסטים שלי – בכמויות שיהיה להם קשה לעמוד בהן – כמה שיותר זמן, עם הסיפור שלי. לאן כל זה מוביל? אין לי מושג – את זה אני משאיר לבורא עולם – אבל אני מתכנן לספר את סיפור ה-PSP מבפנים כל עוד אני יכול. בשבילי. בשביל אחרים.
אני מתכנן – כמו שכתבתי בפוסט שנמחק – לעבור לפני התיבה בראש השנה, בעוד שישה שבועות, ואני מאוד ממוקד בזה. כמובן שיש לי מחליף מוכן (והוא כוכב אמיתי), אבל התוכנית שלי היא להגיע ולעשות את העבודה הטובה ביותר שאני מסוגל לה – בשבילי ובשביל הקהילה שאני מייצג.
אין לי תוכניות לחופשה. לצערי אין לי תוכנית לנסוע – אפילו לא לבת המצווה של אחייניתי בקרוב. אבל זה החלק שניתן לי, ואני נחוש לעשות את המיטב בנסיבות הקיימות.
היה לי קל מדי להסתכל בשלילה על היעדר התוכניות – מספיק קל כדי לפרסם על זה פוסט שלם. ייתכן שהתוכניות שלי מצומצמות יותר מאלה שהיו לי בקריירה – שנה, שלוש שנים, חמש, עשר – אבל יש לי מטרות ברורות: אמונה, משפחה לפני הכול, תכלית, חיוביות ושמחה, וכבוד. ואני עומד מאחוריהן.
כי הנה מה ששכחתי לומר: תוכניות הן הדרך להגיע למקום. הן לא התוצאה.
השגתי הרבה בחיים שלי ואני אסיר תודה על כך, אבל אני מתכוון לדחוף את עצמי להשיג עוד הרבה. אולי אגלה שהיכולות שלי הולכות ומצטמצמות – אבל זה נכון לגבי כולנו.
אז אני חייב להדוף את הענן השחור הזה ולהמשיך לחיות. לעשות את שגרת ההתעמלות והיוגה שלי. לשחק קצת שחמט. לכתוב עוד – תוך כדי מנוחה, יותר ויותר, כדי לנהל את מאגרי האנרגיה שלי.
לא קל להרים את עצמך מנפילה כשיש לך PSP. אני חושב שהוכחתי את זה לעצמי ממקור ראשון. הלב שלי יוצא לכל מי שסובל מהמחלה, ולכל מי שמטפל בהם.
אבל הבחירה שמולי פשוטה: לקמול או להמשיך לדחוף קדימה.
האספרסו נגמר. הגיע הזמן לדחוף קדימה.
