אוקיי. זו לא מטרה. זו אובססיה. קצת כמו להגיע לחתונה של הבת שלי.
ועברתי כבר את מחצית הדרך. בערך 52%, ליתר דיוק.
לפני שאמשיך, חשוב לי לומר שזה לא אמור להיות פוסט דתי. פשוט במקרה, המטרה שהכי חשובה לי כרגע נטועה באמונה. אבל הלקח, אני מקווה, הוא אוניברסלי: לפעמים מטרות שנראות בלתי אפשריות בהתחלה נעשות אפשריות פשוט מפני שאנחנו מסרבים לעצור.
מסיבות שלא כולם בהכרח יבינו, הצבתי לעצמי מטרה לעבור לפני התיבה בתפילת מוסף בראש השנה.
לחלק מהאנשים זה אולי יישמע מיושן או לא במיוחד יוצא דופן. בשבילי זה אומר המון. זו כנראה התפילה הארוכה ביותר בשנה היהודית, ובוודאי אחת הרציניות והמרוממות שבהן. היא דורשת סיבולת, ריכוז, הכנה ותחושת אחריות עצומה כשאתה עומד לפני הקהילה שמאחוריך ומייצג אותה.
אף אחד לא צריך לגשת לתפקיד כזה מתוך מחשבה שהוא באמת ראוי לו. כשהתחלתי לפני שנים רבות, ידעתי מעט מאוד וחשבתי שאני יודע הכול. היום אני יודע מעט מאוד, וגם חושב שאני יודע מעט מאוד.
ככל שחלפו השנים, התפילות קיבלו עבורי יותר ויותר משמעות. המילים “מי יחיה ומי ימות… מי בקצו ומי לא בקצו” נושאות עבורי היום משקל שמעולם לא היה להן בעבר. וכך, במיוחד אחרי הפוסט של אתמול, גם המילים “מי ישלו ומי יתייסר.”
ב־29 במאי פרשתי. פשוט לא האמנתי שאוכל לעשות את זה.
ואז, ב־14 ביולי, שיניתי את דעתי, אף שבחוכמה דאגנו גם למחליף, שכנראה טוב ממני.
היום 14 באוגוסט, חודש בדיוק מאוחר יותר. זה גם תחילתו של החודש האחרון לפני ראש השנה.
מה שאומר שאני בערך ב־52% מהדרך. לא שאני סופר.
ביליתי חלק גדול מהיום באימונים ובלימוד מעמיק יותר של הטקסט. אני מרגיש איך הוא מושך אותי קדימה, מקרב אותי אל מילים שאני אומר כבר שנים, אבל אולי מעולם לא הבנתי באמת. אני עדיין חובבן, ורחוק מאוד מעומק ההבנה של מי שבקיאים ממני, אבל זה כנראה כבר לא עומד להשתנות.
אני עדיין לא יודע אם אצליח להגיע לשם. במובנים מסוימים, זו בכלל לא הנקודה. לפני חודש זה הרגיש מעבר ליכולות שלי. היום אני כבר יכול לראות את היעד.
אני מקווה שאגיע אליו. אני מתפלל שאגיע אליו.
אבל מה שלא יקרה, כבר הגעתי רחוק יותר ממה שאי פעם חשבתי שאצליח.
ואולי זה הלקח האמיתי ממטרות שאפתניות: הן מתחילות להיראות אפשריות רק אחרי שעברנו מספיק מהדרך כדי להתחיל להאמין שאולי באמת נוכל להגיע.
אני ב־52% מהדרך.
ולראשונה, אני באמת מאמין שהיעד אולי נמצא בהישג יד.
