משעמם זה משעמם. הרי אין באמת על מה לכתוב. למה שאכתוב על שום דבר?

אבל לילה ויום של שקט הם בעצם כותרת שראויה לאזכור.

שקט בשבילי, בשביל אשתי, בשביל הבת שלי ובשביל המטפל שלי.

באמת שאין לי הרבה מה לומר על סוף השבוע, והבנתי שזה דווקא דבר טוב מאוד. הייתי שמח לקבל עוד הרבה ימים כאלה.

יכולתי לדבר על כל הדברים שלא קרו ולמשוך עוד קצת את הסיפור על כמה PSP היא מחלה נוראית, אבל את הסיפור הזה כבר סיפרתי.

לא היו דרמות ששווה לספר עליהן, לא היו נסיגות בלתי צפויות, ולא היה שום משבר חדש שדרש תשומת לב. במקום כל זה, היה פשוט סוף שבוע שקט.

הדבר המוזר ב-PSP הוא שעם הזמן, שעמום הופך למשהו שאתה ממש מקווה לו.

כשחיים עם PSP, קל להתמקד בקשיים, כי הם תמיד שם. צריך להכיר בהם, אבל אין צורך לחזור עליהם בכל פעם שאני מתיישב לכתוב.

לפעמים החדשות הכי טובות הן שאין חדשות.

אז זה פוסט קצר, אבל מתוק.

תקופות של רגיעה מגיעות לעיתים קרובות בפרצים קצרים, אבל הפעם הזו מתקבלת ביותר מברכה. ימים כאלה לא מגיעים לעיתים קרובות מספיק.

בינתיים, אני אקבל בשמחה קצת שעמום.