אולי המשפחה שלי לא כל כך תאהב את הפוסט הזה, אבל אחרי השבת הזאת (השבת היהודית, משקיעת החמה ביום שישי ועד מוצאי שבת), אני חושב שהרווחתי את הזכות לכתוב אותו.

לשם ההקשר, שבת אצלנו בבית פירושה בלי טלפונים, בלי מחשבים, בלי מכוניות, וחשוב לא פחות, בלי בלוגים.

אנחנו מבלים הרבה זמן יחד. לצד האוכל, בית הכנסת (לחלק מאיתנו), חברים והמנוחה, חלק גדול מזה הוא משחקי קופסה מסורתיים.

יש ארבעה משחקים שמופיעים אצלנו בבית באופן קבוע ושאני נהנה מהם: שחמט, בננגרמס, רמיקוב ושש־בש. אנחנו לוקחים אותם ברצינות מפתיעה, בהתחשב בכך שמדובר ביום שאמור להיות מוקדש למנוחה.

25 השעות האחרונות לא עברו כולן על מי מנוחות. היו שתיים או שלוש נקודות שבהן הרגשתי שאני ממש “נכבה”, נעשיתי נוקשה והייתי צריך לשכב לזמן מה. ל־PSP יש הרגל להזכיר לי שהוא עדיין בסביבה.

אבל למרות זאת, היה משהו ששימח אותי.

במהלך השבת שיחקתי, נדמה לי, תשעה משחקים: שניים מכל אחד, חוץ משלושה משחקי שש־בש.

נדמה לי שניצחתי בשבעה מהם.

עכשיו, אני צריך לומר שאני באמת שמח כשהילדים שלי (או אשתי) מנצחים אותי. בתור אבא, אתה רוצה שהילדים שלך יצליחו, ונחמד לראות אותם משתפרים.

אבל אם אהיה כן, אני גם די שמח כשאני מנצח.

העניין בפוסט הזה הוא לא באמת התוצאה.

העניין הוא שלמרות הרגעים הקשים, החדות המחשבתית שלי עדיין שם. אני עדיין יכול לחשוב בצורה אסטרטגית, לזהות הזדמנויות, לקבל החלטות ולהחזיק מעמד בכבוד סביב שולחן המשחקים.

שבעה ניצחונות מתוך תשעה הם תזכורת לא רעה לכך.

לפחות בינתיים, עדיין יש לי את זה.