שעתיים של אושר צרוף

בתוך כל הבלגן, הכאב והקשיים של סוף השבוע הזה, שאת רובם כבר תיארתי, היו שעתיים של אושר מוחלט וטהור.

שעתיים שלא הייתי מחליף בעד שום דבר בעולם.

אני רוצה לשתף בהן מפני שבתוך כל הדברים הנוראים ש-PSP מכניסה לחיי, עדיין יש רגעים של אושר יוצא דופן. רגעים שמזכירים לי שיש דברים נפלאים לצפות להם, דברים שכדאי להילחם למענם, ומעל הכול, דברים שכדאי לחיות למענם.

ביום שישי אחר הצהריים ביליתי שעתיים בלימוד תלמוד עם בתי בת ה-16.

זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד לכולם. שעתיים של דיון בכמה עמודים מתוך טקסט יהודי עתיק, ויכוח על פרשנויות וטיעונים, והעמדת ההבנה של כל אחד מאיתנו במבחן. לא בדיוק הבילוי המלהיב שכולם מדמיינים לעצמם ביום שישי אחר הצהריים.

אבל מבחינתי, זה היה נפלא.

בתי נמצאת בשנותיה האחרונות בבית הספר. היא חכמה, מעמיקה, סקרנית מבחינה אינטלקטואלית ובטוחה יותר ויותר בדעותיה. היא נהנית מוויכוח טוב, במיוחד כשהיא חושבת שהיא יכולה לנצח בו. אין לי שמץ של מושג ממי היא קיבלה את זה.

ישבנו יחד, אחד על אחד, ודנו בתלמוד. לא רק אני מלמד אותה, מסביר דברים או עוזר לה להבין משהו קשה. באמת למדנו יחד. אתגרנו זה את זה. התווכחנו על פרשנויות. הטלנו ספק בהנחות. טענו כל אחד בעד עמדתו.

ואז קרה משהו יוצא דופן.

הבנתי—אם לא ידעתי זאת כבר—שאני מביט באישה צעירה. הוגה עצמאית. מישהי בעלת שכל משלה, טיעונים משלה, הבנה משלה ויכולת משלה לערער על דעתי.

מישהי שיכולתי לנהל איתה שיח כשווה מול שווה.

זה היה אחד מאותם רגעים בהורות שאני מניח שלעולם לא שוכחים.

כמובן, תמיד אהבתי את בתי והייתי גאה בה עד מאוד, כפי שאני גאה בכל ילדיי. אבל הפעם זה היה שונה. גיליתי ממד חדש ביחסים בינינו, כזה שבו אנחנו יכולים באמת ליהנות זה מחברתו האינטלקטואלית של זה.

ואהבתי כל רגע.

היה משהו יפה במיוחד בעובדה שלמדנו תלמוד. טקסט שבנוי סביב שאלות, חילוקי דעות, טיעונים והחיפוש אחר הבנה. דורות של אנשים שמערערים זה על דרך החשיבה של זה ומנסים להתקרב אל האמת.

והנה הייתי שם, עושה בדיוק את זה עם בתי.

אינני יכול לתאר כראוי את הגאווה שחשתי. לא רק מפני שהיא הבינה את החומר, אלא בזכות האופן שבו חשבה. האופן שבו שאלה. האופן שבו טענה. האופן שבו סירבה לקבל דבר מה רק מפני שאביה אמר אותו.

ובצדק גמור.

במשך השעתיים האלה לא חשבתי על PSP.

לא חשבתי על כיסא הגלגלים שלי, על העיניים שלי, על הכאב שלי, על חוסר היכולת שלי לתקשר לפעמים, על אירועי הקיפאון שלי או על כל הדברים האחרים, ההולכים ונעשים בלתי נעימים יותר, שהפכו לחלק מחיי היומיום שלי.

פשוט הייתי אב שבילה עם בתו, נהנה מחברתה ומתפעל מהאדם שהיא נעשית.

והייתי מאושר לחלוטין, באופן נפלא.

עדיין יש אושר. אושר אמיתי. לא חיוביות מלאכותית או ניסיון להעמיד פנים שאני אמיץ מול דבר נורא. אושר כן, ספונטני וסוחף.