רגע, זה הרי בלוג על PSP. אז מה הקשר בין משחק בליגת האלופות לבין שיתוק על־גרעיני מתקדם?
דווקא ברגע הזה, הייתי אומר שיש קשר גדול מאוד.
בזמן שאני כותב את הדברים האלה, אני צופה במשחק בין פריז סן ז’רמן לברצלונה. מיליוני אנשים ברחבי העולם עושים בדיוק את אותו הדבר. חלקם מתמודדים עם PSP. חלקם חולים בסרטן. חלקם מטפלים בבני משפחה אהובים. וחלקם בריאים לחלוטין.
במשך תשעים דקות, כולנו פשוט אוהדי כדורגל.
אחת הסכנות בחיים עם מחלה קשה היא שהמחלה עלולה להפוך לסיפור כולו. תורים לרופאים, תרופות, תסמינים, פחדים, נפילות, בדיקות הדמיה, כיסאות גלגלים. כל אלה אמיתיים, בלתי נמנעים, ולעיתים קרובות גם מציפים.
אבל זה לא כל מה שאנחנו.
עדיין יש לנו את אותם תחומי עניין שהיו לנו לפני האבחנה. אנחנו עדיין נהנים מספורט, ממוזיקה, מספרים, מסרטים ומזמן עם המשפחה. אנחנו עדיין צוחקים מאותן בדיחות ודואגים מאותם דברים. אנחנו עדיין מריעים כשהקבוצה שלנו מבקיעה שער, ונאנחים בתסכול כשהיא מחמיצה מול שער ריק.
הרבה מאוד בחיים שלנו דומה לחיים של כל אחד אחר, ולפעמים אנשים שוכחים את זה.
יש ימים קשים בצורה בלתי רגילה. לפעמים הקושי הוא פיזי. לפעמים, כמו שהיה אצלי היום, הוא רגשי. המחלה לא לוקחת יום חופש.
אבל גם החיים לא.
גם עם PSP, אנחנו ממשיכים לחיות, לאהוב, לקוות, ללמוד וליהנות מרגעים פשוטים של שגרה רגילה. משחק כדורגל בטלוויזיה אולי נראה כמו דבר שולי, אבל הערב הוא מזכיר לי שאני עדיין חלק מאותו עולם שכולם חיים בו.
לא רק חולה.
לא רק אבחנה רפואית.
אדם שפשוט נהנה ממשחק כדורגל.
וזה משהו שכדאי לזכור.
