ממש לא רציתי שזה יהפוך לטרילוגיה. בסך הכול ישנתי טוב בלילה!
אחרי החוויה ה״מפתיעה בחוסר הדרמה שלה״ עם מיטת בית החולים החדשה שלי אתמול, אני רוצה לשתף משהו מתוך שיחת וואטסאפ עם קולגה ותיקה.
היא שאלה אותי מה שלומי. עניתי לה בשתי הודעות קצרות:
״יש רגעים טובים, אבל המצב הולך ומידרדר. אני משתדל לעשות את המיטב.״
ואז הוספתי:
״הלילה אני ישן בפעם הראשונה במיטת בית חולים בבית. זה די אומר הכול. שולח לך איחולים חמים.״
התשובה שלה הייתה פשוטה ונפלאה:
״שולחת חיבוק גדול. לא ממש יודעת מה להגיד…״
עניתי לה:
״לא יכולת להגיד משהו יותר מושלם מזה. תודה.״
והתכוונתי לכל מילה.
לפעמים באמת אין מה לומר. אין משפט קסם שיכול להעלים מחלה נוירולוגית מתקדמת. אין עצה חכמה שיכולה להחזיר את הגלגל לאחור. ואין מילות נחמה שיכולות לשנות את המציאות שבה אני נמצא בגיל 51.
אבל יש טוב לב. יש חברות. ויש את הידיעה שלמישהו אכפת.
לפעמים חיבוק גדול, אפילו וירטואלי, אומר הכול.
השיחה הזאת גרמה לי לחשוב על הלילה הראשון שלי.
המיטה עצמה התבררה כהצלחה. ישנתי טוב וקמתי בבוקר בהרגשה סבירה. עוד אתגר מעשי אחד נפתר.
אבל מה בעצם המשמעות של הצלחה במצב כזה?
אני בן 51. זה עוד ציון דרך במסע שלא בחרתי לצאת אליו, עוד תזכורת לכך שמחלת ה-PSP מתקדמת ושהחיים שלי ממשיכים להשתנות.
אני לא יכול להעמיד פנים שזה לא קורה. וגם לא רוצה.
אבל באותה מידה, אני לא רוצה לתת לעצב שמלווה את ציוני הדרך האלה להאפיל על כל מה שעוד נשאר.
יש עוד משחקי כדורגל ליהנות מהם, רגעים משפחתיים יקרים, חתונות של הילדים שאני מצפה להן, ובעזרת השם, גם נכדים שאזכה להכיר.
אלה לא שאיפות מופשטות. אלה הדברים שנותנים לי את הרצון להמשיך לחיות, להילחם וליהנות מהחיים כל עוד אני יכול.
יש לי כל כך הרבה בשביל מה להמשיך.
ואולי זאת בעצם המשמעות האמיתית של קבלת המציאות.
זה לא אומר להעמיד פנים שהכול בסדר. זה לא אומר לחיות בלה־לה לנד, להתעלם ממה שקורה או לעטות על עצמי בכל בוקר מסכה של אומץ.
זה אומר להכיר במציאות, בלי לתת לה להפוך לסיפור כולו.
אני יכול לשמוח באמת שהמיטה מתאימה לי ועושה את העבודה, ובאותו הזמן להיות עצוב מאוד על כך שאני בכלל זקוק לה.
אין כאן שום סתירה. לשתי התחושות יש מקום, ושתיהן לגיטימיות לחלוטין.
ואולי זה בעצם הסיפור האמיתי של הטרילוגיה הקטנה הזאת.
החלק הראשון עסק בחרדה שליוותה עוד ציון דרך. החלק השני עסק בכך שהגעת המיטה הייתה, לשמחתי, הרבה פחות דרמטית ממה שחששתי. והחלק השלישי עוסק במה שקורה אחרי שהבעיה המעשית כבר נפתרה.
המציאות הרגשית נשארת.
אבל גם הנחישות שלי להמשיך לחיות, ליהנות, לצחוק ולאהוב, ולהפיק את המיטב מכל מה שעוד מצפה לי.
ונשאר גם טוב הלב יוצא הדופן של אנשים שמושיטים יד, אפילו כשאין להם מושג מה לומר.
לפעמים ״אני לא ממש יודעת מה להגיד״ הוא בדיוק הדבר המושלם לומר.
אני מקווה מאוד שזה באמת הפרק האחרון בטרילוגיית מיטת בית החולים.
קיבלתי את העובדה שאני זקוק לה.
זה לא אומר שאני חייב להיות שמח מזה.
המשך יבוא…
