כשאובחנתי לראשונה עם PSP לפני שש שנים, החלטתי איך אני רוצה להתמודד עם כל מה שמצפה לי.
רציתי להישאר חיובי. להעריך את מה שיש לי במקום להתאבל בלי הרף על מה שאני מאבד.
כשאני מביט לאחור על הבלוג הזה, חוט אחד עובר בו מן הפוסט הראשון ועד היום: שביעות רצון, הכרת תודה, מעט יחסית כעס ותקווה.
לא תקווה שה־PSP ישתפר. אני יודע מה המחלה הזאת עושה, וכתבתי בפתיחות רבה על מה שהיא לוקחת ממני. אלא תקווה שאוכל להמשיך למצוא אושר, משמעות ותכלית בחיים שעדיין יש לי.
והיא לקחה הרבה מאוד.
חייתי עם כאב עצבי. התמודדתי עם עצירות קשה. עברתי מהליכה לשימוש בכיסא גלגלים. איבדתי קריירה שאהבתי ושעבדתי קשה כדי לבנות. עכשיו אני לובש חיתול. יש לי מטפל צמוד שמתגורר איתי, ואני גר בקומה התחתונה.
אני לא כותב את הרשימה הזאת כדי לעורר אהדה. אני כותב אותה כי היא המבחן האמיתי לכל מה שאמרתי בהתחלה. קל להיות חיובי כשהאובדנים עדיין תאורטיים. קשה יותר כשהם המציאות היומיומית שלך.
זה לא היה משהו שכתבתי ברגע של אופטימיות בתחילת הדרך, ואז זנחתי בשקט כשהמצב נעשה קשה יותר.
כך אני עדיין חי.
לא מפני שאני אף פעם לא כועס או אומלל. אני כן. לפעמים מאוד. ובוודאי לא מפני שאני חושב שהתגובה שלי טובה מזו של מישהו אחר.
אלא מפני שלאורך כל הדרך נאחזתי במי שאני.
נסיבות חיי השתנו לבלי הכר. השקפת העולם שלי לא השתנתה.
אני לא יודע אם תמיד אצליח לשמור עליה. אני מקווה שכן. אני מתפלל שאצליח.
אבל אחרי שש שנים, התשובה לא השתנתה. ואני חושב שמותר לי לחוש מעט גאווה על שהגעתי עד כאן כשהחלק הזה בתוכי עדיין שלם.
