בתחילת 2025, חודש לאחר שאובחנתי עם PSP ולאחר מותו הטרגי של הנוירולוג שלי, פרופסור ניר גלעדי, החלטתי לגייס כספים למיזם עם בית החולים שלו. השאיפה שלי הייתה להעלות את המודעות ל-PSP בישראל, ובתקווה גם לסייע בהנחת היסודות למחקר, לניסויים קליניים ובסופו של דבר למרכז ייעודי ל-PSP.
באותה תקופה ידעתי מעט יחסית על PSP. ידעתי גם שאני מבקש מאנשים להיפרד מכספם למען מחלה נדירה ביותר ולמען מה שהיה למעשה מיזם בתחילת דרכו, בשעה שכבר היו מרכזי PSP מבוססים היטב במקומות אחרים בעולם.
זו הייתה בקשה גדולה.
הייתי אז אדם שונה מאוד. עדיין הלכתי, הייתה לי הרבה יותר אנרגיה ואפילו גרתי בקומה העליונה.
שמונה עשר חודשים לאחר מכן, המצב השתנה באופן דרמטי. נותרה לי מעט מאוד אנרגיה ויש לי מטפל צמוד שמתגורר איתי, אני משתמש בכיסא גלגלים וסובל מכמה תסמינים כואבים ואישיים ביותר. ידעתי שהזמן אינו עומד לצדי, ולצערי מתברר שזה אכן המצב.
אבל אני עדיין אותו טיפוס. ועדיין לא סיימתי. רחוק מאוד מזה.
גייסתי קצת פחות מ-30,000 דולר. אחר כך הגיעה המלחמה עם איראן, ומסע גיוס הכספים נעצר.
אבל התנופה לא נעלמה.
כיום יש בבית החולים פרופסור מחקר שפועל באופן פעיל לקראת מה שעשוי להפוך לניסוי קליני ראשון ב-PSP. פיזיותרפיסטית צורפה למיזם והיא אוספת מידע מפורט מחולי PSP, ובהם גם אני, כדי לבנות גוף של ידע מקומי שיוכל בסופו של דבר לשמש בסיס למרכז ייעודי ל-PSP. גם מנהל פרויקט מונה.
לאחרונה ביליתי שעתיים בהערכה ובדיון על המיזם עם הפיזיותרפיסטית, ולאחר מכן לבשתי חיישן ניטור במשך כמה ימים. יכולתי לראות ממקור ראשון את הרצינות שמושקעת במאמץ ואת הנחישות לגרום למשהו לקרות.
המרכז עדיין בגדר שאיפה. עדיין לא מתקיים ניסוי קליני. אבל אלה צעדים ראשונים משמעותיים לקראת משהו שכמעט לא היה קיים לפני שמונה עשר חודשים.
אינני טוען שאני גרמתי לכל זה לקרות. רחוק מזה. בית החולים ואנשי המקצוע המעורבים ראויים להכרה על קידום המיזם. אבל אני מאמין שגיוס הכספים והפעילות שלי להעלאת המודעות סייעו לשמש זרז.
וזה משמח אותי.
הפוסט הזה אינו עוסק בסבב גיוס הכספים השני שבכוונתי להשיק, וגם אינו מכתב תודה לאנשים הנדיבים שתרמו. אני מקווה ששניהם עוד יגיעו. ומי יודע? אולי יום אחד אפילו אפיק תועלת אישית מהמחקר. אבל זו לא הסיבה שבגללה התחלתי את כל זה.
זו פשוט תזכורת לעצמי. טפיחה קטנה על השכם. תזכורת לכך שלמרות כל מה ש-PSP לקחה ממני, אני עדיין יכול לחולל שינוי.
גם הכתיבה שלי בבלוג מילאה תפקיד בהעלאת המודעות ל-PSP, אם כי בדרך אחרת. אני יודע שהיא עזרה לאחרים, וזה מעניק לי סיפוק עצום. אבל תמיד הבהרתי שמטרתה העיקרית היא לשמש לי תרפיה. הכתיבה עוזרת לי להבין את מה שקורה לי. ובכל זאת, יותר מ-250,000 צפיות הן דבר שמעולם לא יכולתי לדמיין כשהתחלתי לכתוב.
המיזם הזה שונה. זהו דבר מוחשי שעשוי, עם הזמן, להועיל לאנשים עם PSP ברחבי ישראל. אולי לאנשים שלעולם לא אפגוש.
אינני יכול לעשות רבים מהדברים שיכולתי לעשות לפני שמונה עשר חודשים. זו המציאות של PSP, והיא אינה נעשית קלה יותר.
אבל אני עדיין יכול לחולל שינוי. אולי לא בדרכים שדמיינתי בעבר, ואולי רק במידה קטנה. ובכל זאת, משהו שעזרתי להתחיל מתחיל לקרום עור וגידים.
ועדיין לא סיימתי.
יש לכך משמעות רבה עבורי.

