היום בשעה 10 בבוקר הצופרות נשמעות ברחבי הארץ, ובישראל אנו זוכרים את יום הזיכרון לשואה. זהו יום עצוב, עצוב מאוד, וכתבתי על כך ב”טיימס אוף ישראל” כאן. זהו גם יום שבו קיבלתי החלטה משמעותית בחיי, שלדעתי מכבדת את מהות היום, גם אם בקנה מידה קטן.
החלטתי לאמץ את מחשבותיו של אדם אחד שהיווה עבורי השראה – ויקטור א. פרנקל. הוא שרד שלושה מחנות, כולל אושוויץ, וכתב ספר מדהים על “חיפוש האדם אחר משמעות”.
ביחס לחוויותיו בשואה, הוא אומר את הדברים הבאים, שאני מוצא בהם השראה:
“אנו שחיינו במחנות הריכוז יכולים לזכור את האנשים שהלכו בין הצריפות, מנחמים אחרים, נותנים את חתיכת הלחם האחרונה שלהם. אולי היו מעטים במספר, אבל הם מספקים הוכחה מספקת שכל דבר יכול להילקח מאדם פרט לדבר אחד: החירות האנושית האחרונה — לבחור את הגישה שלו בכל סט של נסיבות, לבחור את דרכו שלו.”
החלטת ההליכון
אתמול, שטחתי את החששות והדאגות שלי לגבי ההליכון כפי שכתבתי בפוסט הבא. למרבה הצער, היום נמשך וההליכה שלי נשארה גרועה. אולי היא תשתפר, אבל היא חלשה מאוד. מעולם לא פרסמתי סרטון של ההליכה שלי, אבל חשוב שאנשים שמכירים אותי מהבן של פעם יבינו למה אני מתכוון. בבית החולים לפגישה אתמול, כך זה היה (כדי להראות לרופא שלי)
.
אני מקווה שזה ישתפר, אבל זו התקדמות של הזמן האחרון למרות פעילות גופנית, טיפולים, יוגה וכו’.
אז אתמול התלבטתי לגבי קבלת הליכון והחששות שלי בנוגע לכך.
אנשים רבים לקחו את הזמן להגיב ולומר שמי שאני הוא מה שאני נותן לאנשים והמשמעות שלי, ולא הדרך שבה אני הולך, ושהסיכון לנפילה הוא פשוט גדול מדי. כמה אנשים הובילו לי הליכון שמתאים לגובה שלי ונוצר עבור PSP/PD.
בכך, הרהרתי על כך ועל דבריו של ויקטור פרנקל, שאומר את הדברים הבאים:
“החיים לעולם אינם הופכים בלתי נסבלים בגלל נסיבות, אלא רק בגלל חוסר במשמעות ומטרה.” וגם…
“הדבר היחיד שאי אפשר לקחת ממני הוא הדרך שבה אני בוחר להגיב למה שאתה עושה לי. החירות האחרונה של האדם היא לבחור את הגישה שלו בכל נסיבה נתונה.”
לכן, אני יכול לבחור את הגישה שלי, והיא להמשיך להיות בעל משמעות. כיצד זה משפיע על ההחלטה שלי לגבי ההליכון? לשם כך, אפנה לציטוט שלו שממש מסכם אותי עכשיו… הוא אומר:
“הפסימיסט דומה לאדם שמביט בפחד ובעצב על לוח השנה שלו, ממנו הוא תולש דף מדי יום, והוא הולך ודק עם כל יום שעובר. לעומת זאת, האדם שמתמודד עם בעיות החיים באופן פעיל דומה לאדם שמסיר כל דף עוקב מלוח השנה שלו ומגיש אותו בצורה מסודרת וזהירה עם קודמיו, לאחר שרשם תחילה כמה הערות יומן בגבו. הוא יכול להרהר בגאווה ובשמחה על כל העושר שנרשם בהערות אלה, על כל החיים שכבר חי במלואם. מה זה משנה לו אם הוא שם לב שהוא מזדקן? האם יש לו סיבה לקנא בצעירים שהוא רואה, או להתגעגע לנעוריו האבודים? אילו סיבות יש לו לקנא בצעיר? על האפשרויות שיש לצעיר, על העתיד שמחכה לו?
לא, תודה,’ הוא יחשוב. ‘במקום אפשרויות, יש לי מציאויות בעברי, לא רק המציאות של עבודה שנעשתה ושל אהבה שאהבתי, אלא של סבל שנשאתי באומץ. הסבל הזה הוא אפילו הדבר שאני הכי גאה בו, למרות שזהו דבר שאינו יכול לעורר קנאה.”
במובן זה, אני נשאר אופטימיסט ומביט בחיבה על כל העושר העצום שהיה לי והמשמעות שאני שואב ממנו ביכולתי להשתמש בו כדי לתת את מחשבותיי ושירותיי לאלה סביבי, מראה להם, בתקווה, קצת השראה ממצבי היחסית ייחודי. אני נופל כדי להוכיח נקודה לא עוזר לי או לאף אחד.
הוא ממשיך וקובע כיצד אין לשפוט אותנו לפי איך שאנו נראים ברגע אחד. השפה קצת גבוהה, אבל תבינו את הרעיון שהערך שלי אינו ה’שימושיות’ הנוכחית שלי אלא הערך שאני יכול להביא בדרך אחרת, שאינה פעולה/משימה ופונקציונלית בלבד… הוא אומר…
“אבל החברה של היום מאופיינת בהכוונה להישגים, וכתוצאה מכך היא מעריצה אנשים שהצליחו ומאושרים, ובמיוחד, היא מעריצה את הצעירים. היא כמעט מתעלמת מערכם של כל אלה שאינם כאלה, ובכך מטשטשת את ההבדל המכריע בין להיות בעל ערך במובן של כבוד לבין להיות בעל ערך במובן של שימושיות. אם אדם אינו מודע להבדל זה וסבור שערכו של אדם נובע רק משימושיותו הנוכחית, אז, תאמינו לי, הוא חייב זאת רק לחוסר עקביות אישי כדי לא לטעון בעד המתת חסד בסגנון התוכנית של היטלר, כלומר, הרג ‘רחום’ של כל אלה שאיבדו את שימושיותם החברתית, בין אם בגלל גיל מבוגר, מחלה חשוכת מרפא, הידרדרות נפשית, או כל מוגבלות שבה הם סובלים.”
אז… היום אנו זוכרים את אלה שאבדו לשנאת השואה, אבל אנו גם מזכירים לעצמנו את הכוח הפנימי של אנשים כמו ויקטור פרנקל.
אני משתמש ברגע זה כדי לחזור ולהצהיר על האופטימיות שלי מול הסבל ומתחייב להשתמש בכל הכלים, כמו הליכון, אם זה עוזר לי להמשיך להיות בעל משמעות ומטרה.
מי ייתן וכל ששת המיליונים נשמות ימצאו נחמה.
