התעוררתי הבוקר בשעה יחסית רגילה, 1:41 לפנות בוקר, ובו במקום שתי מחשבות – שזורות לחלוטין – עברו לי בראש. תפילה פשוטה של תודה שאני אומר כשאני מתעורר וראיית תזכורת שכיום זה חג ההודיה בארה”ב.
התפילה הפשוטה
כפי שציינתי בעבר, אני אדם מאמין ויש תפילה שרבים מהיהודים אומרים עם ההתעוררות… תפילה פשוטה מאוד, מאוד, בשם ‘מודֶה אֲנִי’. באנגלית, התפילה הקצרה הזו מתורגמת כך: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”.
אני יודע שדתות אחרות יש להן מושגים דומים – זוהי תפילה של הכרת תודה, ענווה והודיה. גם מערכות אמונות אחרות, וגישות חיים מחוץ לדת, יש להן גישות דומות, כפי שמראה המחקר הזה על הנזירות האמריקאיות להלן.
המחקר
המנוח והנערץ לשעבר, הרב הראשי של בריטניה, לורד ג’ונתן סאקס, איש שהערצתי מאוד והייתה לי הזדמנות לפגוש אותו, כתב במאמר שמצאתי עכשיו:
“המילים הראשונות שלומדים אותנו לומר בכל בוקר, מיד עם ההתעוררות, הן מודֶה אֲנִי, ‘אני מודה’. אנחנו מודים לפני שאנחנו חושבים. שימו לב שהסדר הרגיל של המילים הפוך: מודֶה אֲנִי, לא אֲנִי מודֶה, כך שבמקור העברי ‘התודה’ באה לפני ‘אני’. היהדות היא ‘הכרת תודה עם גישה’. וזה, על פי מחקרים מדעיים עדכניים, באמת רעיון שמעשיר את החיים…
רק בתחילת שנות ה-90 חשף מחקר רפואי משמעותי את ההשפעות הפיזיות הדרמטיות של הודיה. הוא נודע כ’מחקר הנזירות’. כ-700 נזירות אמריקאיות, כולן חברות ב’אחיות בית הספר של נוטרדאם’ בארצות הברית, הסכימו לאפשר לצוות מחקר לגשת לרשומותיהן כדי לחקור את תהליך ההזדקנות ומחלת האלצהיימר. בתחילת המחקר, המשתתפות היו בגילאים בין 75 ל-102.
מה שנתן למחקר הזה את ההיקף הלונגיטודינלי הבלתי רגיל שלו הוא שבשנת 1930, כשהנזירות היו בתחילת שנות העשרים לחייהן, האם העליונה ביקשה מהן לכתוב סקירה אוטוביוגרפית קצרה על חייהן ועל הסיבות לכניסתן למנזר. המסמכים האלה נותחו על ידי החוקרים באמצעות מערכת קידוד מיוחדת שנועדה לרשום, בין היתר, רגשות חיוביים ושליליים. על ידי הערכה שנתית של מצב הבריאות הנוכחי של הנזירות, החוקרים יכלו לבדוק אם מצבן הרגשי ב-1930 השפיע על בריאותן שישים שנה אחר כך. מאחר שהן כולן חיו אורח חיים דומה מאוד במהלך שש העשורים האלה, הן היוו קבוצה אידיאלית לבדיקת השערות על הקשר בין עמדות רגשיות לבריאות.
התוצאות, שפורסמו ב-2001, היו מדהימות. ככל שהנזירות הביעו יותר רגשות חיוביים – שביעות רצון, הכרת תודה, אושר, אהבה ותקווה – בפנקסיהן האוטוביוגרפיים, כך גברה הסבירות שהן יהיו בחיים ובבריאות טובה שישים שנה אחר כך. ההפרש הגיע עד לשבע שנים בתוחלת חיים. הממצא הזה היה כל כך יוצא דופן שהוא הוביל מאז לשדה מחקר חדש על הכרת תודה, וכן להבנה מעמיקה יותר של ההשפעה של רגשות על הבריאות הפיזית…
מכאן נובעת הרעיון המעצב: להודות מועיל לגוף ולנשמה. זה תורם גם לאושר וגם לבריאות. זוהי גם עמדה שמתממשת מעצמה: ככל שאנחנו חוגגים את הטוב יותר, כך אנחנו מגלים יותר טוב ששווה לחגוג אותו”.
חג ההודיה:
כלא-אמריקאי, מעולם לא צללתי לעומק חג ההודיה, אבל תמיד כיבדתי מאוד את העובדה שהמדינה מקדישה יום לכך, כמו שאומרים בבריטניה: הרמז בשם עצמו.
בהמשך חיפושי הבוקר מצאתי את התובנה הבאה בפוסט בלוג עדכני באתר של קרן חברתית בשם קרן “Same House”.
“הידועה כיום כ’אמם של חג ההודיה’, שרה ג’וזפה הייל הייתה דמות רבת-גוניים: סופרת, מבטלת עבדות, תומכת מוקדמת בחינוך נשים, ועורכת Godey’s Lady’s Book, אחת הפרסומים המשפיעים ביותר במאה ה-19.
במשך 17 שנים, היא ניהלה מסע עיקש ליום לאומי של הודיה. היא כתבה מאמר אחר מאמר, שלחה מכתבים למושלים ולנשיאים, והציגה את טיעוניה לכל מי שהקשיב. השכנוע שלה היה פשוט אך רב-עוצמה: אם כל האומה – צפון ודרום, עשירים ועניים, כפריים ועירוניים – תוכל לעצור ליום אחד ולהודות יחד, האמריקאים עשויים להיזכר בזהות המשותפת שלהם, בערכים המשותפים ובעתיד המשותף.
חג ההודיה, כך האמינה, יכול לשמש כסוג של כפתור איפוס אזרחי. תזכורת לכך שבלי קשר להבדלים שלנו, אנחנו שייכים לאותה משפחה לאומית”.
לאחר קריאת זה וחומרים רקע אחרים, אני עדיין נפעם מהרעיון.
PSP
ה-PSP נורא, אבל כאדם מאמין אני מאמין שכל דבר בסופו של דבר למטרה. זה לא אומר שאני מבין אותו או אפילו אוהב אותו.
עם זאת, אני אסיר תודה עליו ואומר תודה לאל עליו, כי אפילו עם הירידות (ולהיות חולה טרמינלי נורא זה ירידה די גדולה), חיי מבורכים לחלוטין, בעיקר בזכות משפחה נפלאה וחיים שעדיין נותנים לי מטרה ומשמעות.
אז בעוד האמריקאים עוצרים להודות, ואני לוחש את תפילת ההודיה שלי, אני נזכר שהחיוביות אינה רק מצב נפש – זוהי תרופה לנשמה. המחקר מוכיח זאת, והחיים מאשרים.
