אתמול הייתה הוכחה מוצקה כמו ברזל, מצופה זהב, שאני יכול לנצח בקרב שלי עם PSP. אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל תשמעו אותי.
הקרב הפיזי נגד PSP אני כמעט בטוח אפסיד לו – הוא כמעט בוודאי ייקח אותי כקורבן אכזרי. אבל אתמול בלילה הוכיח שיש לי ניצחון כשאני מודד הצלחה לפי חמשת המטרות שהצבתי לעצמי
(ראה [קישור](link)).
לא הצבתי מטרות מוגבלות בזמן כמו להגיע לחתונה של בתי הבכורה במרץ כי אני לא רוצה להגביל את עצמי. אני רוצה להיות בכל חתונות הילדים שלי. גם לא רוצה למדוד הצלחה לפי גורם שאני לא יכול לשלוט בו – זמן. אני רוצה להפיק את המרב מהזמן שאני יכול. את התזמון אני משאיר לו למעלה, אבל אעשה כמיטב יכולתי.
ערכנו אירוע משפחתי מיוחד מאוד אתמול בלילה, שהיה לי לעונג מוחלט לארח עם אשתי וגם עם משפחה אחר מיוחד. נכון שלא יכולתי לאכול את האוכל (חברים ומשפחה דאגו לי להסדרים). גם לא יכולתי לרקוד – למרות שאני לא רקדן בכל מקרה, כפי שחברי יעידו – אבל עשיתי כמה סיבובים בכיסא הגלגלים שלי עם בני ובתי. סבלתי מכאבים נוראים בסוף מחמש שעות בכיסא גלגלים, העיניים שלי התערפלו וראיתי כוכבים, ואני מודה שבנקודה אחת כמעט התעלפתי אלמלא הייתי יושב. לבסוף, אני מודה לרגע מריר-מתוק אחד כשראיתי את שלושת ילדיי רוקדים עם אשתי בשמחה כזו. אבל אולי במיוחד בשביל הרגע הזה, אני האדם הכי מאושר בעולם. באמת.
הערב לא נשלט על ידי PSP. הוא לא היה על PSP. אנשים באו ו, אני חושב, נהנו מעצמם חוגגים איתנו (רציתי להזמין את כולם שאני מכיר ואת כולם שהיו מדהימים כל כך בתמיכה שלהם בנו אבל פשוט לא היה אפשר). PSP לא היה הכוכב של המופע. הוא נאלץ לקחת מקום אחורי. למעשה, בנקודה אחת הוא נאלץ להיות הנהג כשבן דודי ישב על ברכיי ונהנה הכי הרבה מניסיון לנהוג בי אל הדשא ובוץ מחוץ למקום. זה פשוט היה מיוחד, וזה הבוקר הרהרתי במטרות שהצבתי.
אמונה, משפחה קודמת לכל, חיוביות ושמחה, כבוד, ומטרה. עמדתי בהן כולן, בהצטיינות.
אמשיך לעשות מה שאני יכול כדי להמשיך. בטח, זה יהיה קשה יותר ויותר, ואצטרך לעשות יותר ויותר ויתורים מבחינה בריאותית. יגיע זמן שבו לא אוכל להשתתף באירוע כזה, אבל זה קורה לכולנו בשלב מסוים, ותמיד יהיה לי הזיכרון של אתמול בלילה.
הוכחתי לעצמי שבעוד PSP ייקח אותי בסופו של דבר, אולי בקרוב, הוכחתי 100% שאני צודק שאני יכול וגם אשתמש – בזכות קבוצת התמיכה המדהימה שיש לי, בזכות החוזק שאני לוקח מחבריי ומשפחתי הרחבה ועכשיו רבים ברחבי העולם שהגיעו אליי בגלל הכתיבה שלי, ובזכות אלוהים. ואוסיף, אולי בפעם הראשונה, הודאה עצמית שיש חלק בי שקצת גאה בעצמו הבוקר על מלחמה ב-PSP בגישה חיובית (רוב הזמן), אבל אני לא אוהב להעניק לעצמי מזל טוב אז לא אגיד את זה שוב.
זה באמת לא על זמן. זה על ראיית המטרות שלי מושגות כל עוד מותר לי, ואני הולך לדחוף חזק מאוד בחזית הזו – אבל אני לא יכול לעשות יותר מזה. אלוף אולימפי אחד אמר פעם שלזכות ב-100 מטר, אתה צריך לרוץ עד קו ה-110 מטר – אתה צריך לעבור את הסיום במהירות מלאה. בדיוק ככה אני מרגיש: אני לא עוצר בקו סיום שרירותי; אמשיך לדחוף מעבר לו כל עוד אני יכול, ואנסה להמשיך להתאים את עצמי תוך כדי.
אם מישהו היה אומר לי שאני איהנה מעצמי באירוע כזה בכיסא גלגלים, בכאב, ואוכל את האוכל הכי מגביל, לא הייתי מאמין לעולם – אבל עכשיו יש לי הוכחה.
