במהלך היום-יומיים האחרונים, משהו השתנה. עם הפסקת האש הזמנית ועם תהליך המעבר בתרופות לחרדה שנראה כאילו חזר למסלולו, אני מוצא את עצמי עטוף בתחושת שלווה עמוקה.
אני כבול מאוד מבחינה פיזית כעת, מגביל את תנועותיי כדי להימנע מהקפאות, ומתרחק ממקומות עמוסים. יש בכך, בדרכו שלו, משהו מצמרר. כמעט מרגיש כאילו המזוודות שלי ארוזות. אני מקבל את מה שעומד לבוא.
אין לטעות בכך לרגע אחד ולחשוב שאני רוצה לעזוב. פשוט מרגיש מוכן למה שעשוי להיזרק לעברי.
אני רוצה לראות עוד כל כך הרבה מהחיים. חתונות עתידיות. נכדים. אלה היו חלומותיי, וכעת סביר מאוד שלא יהיה לי זכות להיות עד להם. אני בשלום עם זה.
המאבק לא עזב אותי. פרסמתי ארבעה מאמרים היום בארבעה נושאים שונים. עם מטפל במשרה מלאה, הדברים בבית יציבים יותר, ואני נשאר כפי שהייתי תמיד: מבורך במשפחה הטובה ביותר, חברים נפלאים, וקריירה שהצליחה בדרך כלשהי להבטיח שמשפחתי לא תתמודד עם מצוקה כלכלית כשלא אהיה.
היום ניהלתי שיחת הודעות עם אישה שאיבדה את בעלה באופן עצוב מאוד, גם הוא יועץ בינלאומי, שלוש וחצי שנים לאחר האבחנה שלו. זה היה סוף קשה מאוד. ובכל זאת, בדברי איתה, מצאתי את עצמי חושב: אני מתכונן לזה טוב ככל שאדם יכול.
אני לא מר. אני לא כועס. אני חש פחד עצום מפני מה שעומד לבוא, אך עד כה הפחד הוכיח את עצמו כגדול מן המציאות.
מה שמדאיג אותי ביותר אינו המסע שלי עצמי, אלא המסע של אלה שאני אוהב. אני מתפלל שימצאו אותו כמה שפחות כואב.
אני בוטח בקב״ה ובאהוביי שיסייעו לי לעבור את המסע הזה, כמה שיארך.
ארבעה מאמרים. שיחה אחת עם אלמנה. יום שלם, שחיו אותו במלואו.
