כמובן שזה לא נורמלי

אתמול כתבתי על תחושה עמוקה של שלווה ושקט פנימי. היא אמיתית, והיא מפתיעה אותי לא פחות מאשר היא מפתיעה את מי שקורא את הדברים הללו.

הבוקר, כשקראתי מחדש את אותו פוסט לפני שישבתי לכתוב שוב, שמתי לב לציטוט של ויקטור פרנקל בספרו “האדם מחפש משמעות”, שמסיבה כלשהי לא הבחנתי בו קודם. זהו ספר שאני שב אליו שוב ושוב, והיום, יום הזיכרון לשואה בישראל, הוא נושא משקל מיוחד.

פרנקל כותב: “תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי היא התנהגות נורמלית.”

כמובן שזה לא נורמלי להיות בן חמישים עם PSP, ולהכין את עצמי למה שעשוי לבוא בעתיד הלא רחוק. אני לא בטוח לגמרי מה המילה “נורמלי” אפילו אומרת עוד, אבל זה בוודאי לא זה.

להתמודד עם הסבל והפחד הנלווים לידיעה שיש לך אחת המחלות הקשות ביותר שיש, כזו שאין לה טיפול וממשיכה בדיוק לפי התסריט שלה, אי אפשר לעשות זאת תוך שמירה על תגובה נורמלית כלשהי. לפי ההיגיון של פרנקל, מה שאנו מכנים בדרך כלל “נורמלי” עשוי להיות דווקא התגובה הלא רציונלית מכולן.

אז אולי ישנם באמת רק שני סוגים של התנהגות לא נורמלית: חיובית ושלילית.

אני לא מדבר על הכאב האמיתי והתסכול הנובעים מאובדן הניידות. זה חלק מהסבל שפרנקל מתאר, המצב הלא נורמלי עצמו. זוהי נקודת המוצא הקשה, וקשה היא ללא ספק.

אבל מעבר לכאב הזה, יש בחירה. האם אתה מניח לסבל לנצח אותך? מניח לדיכאון לשלוט, לכעס לחלחל פנימה, לפחד להיות השליט, לחושך להתרחב לאט? אני אודה בכנות: יש רגעים שבהם אותה תגובה לא נורמלית שלילית עולה על פני השטח. אני בטוח שיהיו עוד כאלה. זו בדיוק הסיבה שאני עובד להרחיק את עצמי, ככל שניתן, מהגורמים המעוררים אותה: רעש חזק, המונים, אורות עזים, תנועה, חיוביות רעילה.

או שאתה מגיב כפי שפרנקל עשה לאחר ששרד שלושה מחנות ריכוז, כולל אושוויץ? אתה מוצא משמעות ותכלית. אתה מטפח שקט פנימי, קבלה של המסע שאתה בו, ומנסה להעריך את הרגעים הטובים כשהם מופיעים.

כרגע, זה המקום שבו אני מוצא את עצמי.

אין לי זכות לייעץ לאחרים. אני מכיר רק את מצבי שלי, וכפי שהוא קיים היום בלבד. מחר עשוי להיראות שונה לגמרי. אולי אניח לכעס ולזעם לחזור פנימה. אין לי מושג מה כל אחד אחר מתמודד איתו; יש פשוט יותר מדי משתנים.

אבל זה מחזיר אותי למקום שבו התחלתי.

כן, אני חושב שזו תגובה לא נורמלית לחוש שלווה ורוגע כאלה בנסיבות אלו. אני לא ממציא זאת. יש לי משמעות ותכלית, ואני מוקף בטובים שבטובים. לפי כל הגדרה מקובלת, זה לא נורמלי, ובהקשר זה, נורמלי היה ההתנהגות המוזרה מכולן.

כפי שפרנקל מזכיר לנו: “תגובה לא נורמלית למצב לא נורמלי היא התנהגות נורמלית.”

כל אחד מאיתנו צריך לנסות, בדרכו שלו, להתמודד עם הלא נורמלי כמיטב יכולתו.

והמשפט האהוב עלי ביותר שלו, זה שאני שב אליו שוב ושוב, אומר זאת בצורה הטובה ביותר:

“הכל יכול להילקח מאדם, חוץ מדבר אחד: החופש האנושי האחרון, לבחור את עמדתו בכל נסיבה נתונה, לבחור את דרכו שלו.”