נשביתי בקסמו של ציטוט מאת ג׳ורג׳ אליוט. חשבתי שהוא מדבר אליי.
“כל פחדן יכול להילחם בקרב כשהוא בטוח שינצח; אבל תנו לי את האיש שיש בו עוז-לב להילחם כשהוא בטוח שיפסיד.”
זה נשמע מגניב. אמיץ. מן משפט כזה שאתה מהנהן אליו בארוחת ערב, או מסמן בעיפרון בספר בשלוש לפנות בוקר. אבל אז נשארתי איתו עוד קצת, ובהקשר שלי הבנתי שאני פשוט לא מסכים איתו בכלל.
מה בעצם פירושו של הפסד? ומה פירושו של ניצחון? אני לא חושב שאף אחד מן המושגים האלה שייך ל PSP.
זו לא מלחמה. זה לא משחק פוקר. זה לא משחק כדורגל עם לוח תוצאות ושריקת סיום. אין פה צד אחד שמנצח וצד אחד שמפסיד. אם הפסד פירושו פשוט למות, אז בסוף כולנו מפסידים. זו לא כישלון. זו הדרך שבה החיים עובדים.
אז במקום לחשוב על ניצחון והפסד, הסתכלתי על היום שהיה לי.
ישבתי בשמש. ישנתי די טוב. יצאתי לטיול מקסים על גלגלים עם המשפחה שלי ועם המטפל שלי. שיחקתי שחמט לא טוב נגד החתן שלי, ובכל זאת ניצחתי משחק אחד מתוך חמישה. ראיתי את הקבוצה שלי סופגת שער מאוחר ונשארת קרוב לתחתית הפרמייר ליג. עכשיו אני צופה באליפות העולם בסנוקר.
לא יום מושלם. אבל תנו לי דוגמה ליום שכן.
להסתגל זה לא להפסיד
אני מנסה מיקרופון חדש כדי שאוכל להכתיב במקום להקליד. הוא כבר משפר את מהירות הכתיבה שלי ואת הבהירות יותר מכפי שציפיתי.
זה אולי נשמע דבר קטן. חומרה. פתרון מעשי. אבל חשבתי על מה שזה באמת מייצג, ואני לא חושב שזה קטן בכלל.
פסיכולוגים שחוקרים מחלה כרונית זיהו משהו שנשמע אולי מובן מאליו, אבל אני למדתי שזה קשה באמת לביצוע. האנשים שמסתגלים בצורה הטובה ביותר למצבים מתקדמים הם אלה שנשארים פעילים ככל שניתן באופן סביר, עוסקים בניהול עצמי, ומתמקדים במה שעדיין נמצא בהישג יד ולא במה שאבד. סקירה מרכזית שפורסמה בכתב העת “The Lancet” אמרה זאת בפשטות. הסתגלות מוצלחת אינה עניין של להילחם במחלה או של להיכנע לתבוסה. היא עניין של להמשיך להשתתף, להמשיך לתרום, ולמצוא דרכים לעשות זאת באופן שמכבד גם את מי שאתה וגם את מה שאתה מסוגל לעשות כעת.
המיקרופון הוא בדיוק זה. הכתיבה תמיד הייתה מרכזית לאופן שבו אני חושב, לאופן שבו אני מעבד, לאופן שבו אני מתחבר לאנשים אחרים. PSP איימה על זה, והמיקרופון נתן לי דרך שקטה נוספת להיכנס פנימה. זה מה שחוקרים קוראים לו ניהול עצמי, לא במובן הבירוקרטי של מילוי טפסים, אלא במובן העמוק יותר של אדם שמסרב להיות מצומצם לאבחנה שלו. אדם שמביט במה שכבר אינו יכול לעשות ביד אחת, ומוצא בשקט יד אחרת שתעשה זאת.
זה מרגיש כמו להפיק את המיטב ממה שיש לי. לא לנצח. לא להפסיד. להסתגל.
מה שחזר אליי
היה לי השבוע מזל לקבל כמה מן התגובות הכי יוצאות דופן שקיבלתי אי פעם ככותב, מחולים אחרים וממטפלים. זה באמת אומר לי עולם ומלואו.
אני לא מתכוון למחמאות מנומסות, מן מילים טובות שאנשים אומרים כשהם לא ממש יודעים מה עוד לומר. אני מתכוון לתגובות אמיתיות, משקפות, עמוקות, מתוכננות. תגובות של אנשים שישבו עם הפוסטים הקודמים שלי וכתבו בחזרה משהו מעצמם. אנשים ששיתפו את הפחדים שלהם.
זה מילא אותי גאווה, התחושה הזאת כשמשהו שכתבת בפרטיות מגיע למקום הפרטי של מישהו אחר, והוא טורח להגיד לך.
בשביל זה כותבים. לא בשביל לוח התוצאות. לא כדי לזכות במשהו. אלא כדי להיות, לרגע, פחות לבד בדברים שהכי קשה לומר. וגם כדי להעסיק את עצמי בעולם שבו צפייה באליפות העולם בסנוקר לא ממש מספיקה כדי להעניק תחושת תכלית.
אם הפוסטים האלה עושים זאת אפילו עבור קומץ אנשים, אני יודע איך נראית הצלחה. היא נראית ככה.
איך נראה כישלון, ולמה אני לא מצליח למצוא אותו
אני לא יודע איך נראית הצלחה עם PSP. באמת שלא. וגם אין לי מושג ברור איך נראה כישלון. החיים לא מתקדמים בקו ישר, ואף אחד מאיתנו לא יודע איך זה יתפתח.
אבל אני כן יודע דבר אחד. אתה עושה מן החיים את מה שאתה מצליח לעשות מהם.
כאדם מאמין, אני מאמין שאני הולך למקום טוב יותר מזה שבו הייתי, אף על פי שאני עדיין מפחד ממה שעומד לבוא. אמונה לא מסירה פחד. היא פשוט חיה לצידו. זו לא חולשה. זה, אני חושב, אחד הדברים הכנים ביותר שאני יודע לומר.
אני מרגיש את PSP כל יום. אי אפשר להתעלם ממנה. אבל אולי הטעות היא להתייחס אליה כמו אל יריב שאפשר לנצח או להפסיד מולו.
בשבילי, הצלחה היא להמשיך לחיות, להמשיך להופיע, להמשיך למצוא תכלית ומשמעות, ולהפיק את המיטב ממה שיש לי.
כישלון? אני לא יודע מהו בהקשר הזה. לוותר לא יהיה כישלון. הייתי קורא לזה מובן. ולכל מי שוויתר אי פעם הייתי מעניק את אותה חמלה שהייתי רוצה שתופנה אליי.
אליוט מדברת על פחדנות ועל אומץ, על ניצחון ועל הפסד. אבל היום אני לא מרגיש פחדן. ואני כבר לא מודד את חיי כך.
כל יום שבו אני יכול לכתוב, להיות עם המשפחה שלי, ולהבחין במה שעדיין טוב, אינו ניצחון על שום דבר. זה פשוט יום שנחיה היטב.
אני לא מתכוון להעמיד פנים שכיסא הגלגלים, המטפל, אובדן ההליכה, או קבוצת הכדורגל שלי לא חשובים. הם חשובים. אבל הם לא לוחות תוצאות.
זה לא עניין של ניצחון או הפסד.
זה עניין של להפיק את המיטב ממה שיש לך.
והיום, עשיתי את זה.
