הייתה פרסומת בטלוויזיה בבריטניה בשנות השמונים, עם ג׳ינגל קצת קיטשי, שחזר אליי הבוקר עם חיוך:
״התחל את יומך עם נסקפה, הקפה במיטבו״.
היא נתקעה לי בראש. לא בגלל הקפה, אלא בגלל הרעיון.
תודה שקטה היא דבר שלעתים מתפספס.
כשאתה נמצא בעלייה של החיים, מצליח לבנות קריירה וחיים אישיים, אתה נוטה לחגוג, או לפחות לציין, את האירועים הגדולים כאבני דרך. אתה זוכר את הימים הרעים, אבל היום הממוצע לרוב חולף מבלי להשאיר חותם. יום שבו לא קרה יותר מדי, היה קצת משעמם, לא השגת משהו גדול אבל גם לא נכשלת.
כשאתה נמצא בירידה של החיים ומתקדם בהדרגה לכיוון השני, המצב מתהפך. אתה מציין את אבני הדרך הגדולות בעצב, וזוכר במיוחד את הימים הטובים והנדירים, כמו היום שבו הבת שלך התחתנה.
ומה לגבי הימים שבהם אין יותר מדי מה לומר, או במקרה שלי, מה לכתוב. ימים כאלה נוטים להישכח, דווקא משום שהם, למעשה, ימים טובים.
אתמול לא הייתי שמח. למעשה, הייתי כועס. ויש לי דרך למדוד את זה, בכמה מדדים. העיקרי שבהם הוא ששכנעתי את עצמי לאכול כמות נכבדה של גלידת וניל. אני לא גאה במדד הזה, אבל הוא עקבי ואמין.
אמש, ואני לא מפחד להודות בכך, הלכתי לישון מפוחד. הרגשתי ממש, בבטן, תחושה של חוסר ודאות מוחלט לגבי מה שמחכה לי הבוקר. האם זה יהיה מצב הרבה יותר גרוע, סימפטום חדש, או משהו גרוע עוד יותר.
התעוררתי, ומלבד תנועת הראש שלי, שנראה שמדי פעם מצטרפת לשגרת היומיום שלי, אני חושב שאני בסדר. כמובן, אני לא באמת בסדר במובנים רבים, אבל בתקווה העיתונות הצהובה שעוקבת אחריי, שמונה אפס קוראים, לא תשלח צלמים. זו הייתה שנת לילה איומה, פחות משלוש שעות, והעיניים שלי דומעות, וכן הלאה. אבל זו הייתה התעוררות די שגרתית. ובבוקר כזה, שגרתי הוא ניצחון.
הסכנה היא שאפספס את השקט והשלווה שמגיעים עם ימים כאלה. את רגעי הנורמליות. את ההזדמנות לא להיות אדם כועס, כפי שהייתי אתמול. את התקווה שלא אצטרך להתמודד היום עם משבר.
רבים מקוראי הבלוג שלי אינם אנשי אמונה, ואינם מאמונתי, אבל אני רוצה לשתף מחשבה הבוקר, כי אחרי הכול, זה הבלוג שלי. יש תפילה קצרה שאנחנו אומרים עם היקיצה, וכך היא הולכת:
״מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה; רבה אמונתך.״
עלה בי הרהור. האם לא הגיוני יותר להציע שבח בסוף היום, אחרי שהייתה לך האפשרות לממש את הפוטנציאל שלך, לעשות אפילו הבדל קטן, ולא להציע אותו מראש אל תוך הבלתי‑נודע?
אבל נדמה לי שזו בדיוק הנקודה.
אתה אומר תודה עוד לפני שהיום מסר את פסק דינו, כי זו הגישה שאתה בוחר להיכנס איתה אל היום. זו הזדמנות ללחוץ על כפתור האיפוס, או לבצע אתחול, כשאתה מתחיל להחליק. וכפי שכל מוקד תמיכה טכנית בעולם יודע, זה פותר את רוב הבעיות. אתה לא מודה לה׳ כי הדברים טובים. אתה מודה לה׳ כי אתה עדיין במשחק, כי בכוונתך להתייצב אליו, וכי יש לך הזדמנות להשפיע עליו, אפילו בשברים קטנים מאוד.
בין אם זה יהיה יום של אבן דרך, יום בינוני, או למען האמת יום רע, אני עדיין כאן, מתייצב לעבודה. יש לי הזדמנות אולי לעשות משהו חיובי, להיות טוב יותר לאהוביי, ללמוד משהו חדש מהלוח המחיק של בתי הצעירה, וכמובן לצפות בשלב הסיום של אליפות העולם בסנוקר.
אני יודע שזה די עצוב שזה המדד שלי, במקום לטפס על הרים או לצעוד במדבר. אבל הירידה אינה אמורה להיות קלה, ואני מבין שיותר אנשים נפגעים בדרך חזרה מהפסגה מאשר בדרך אליה. אני לא לגמרי בטוח שזה נכון. זה משרת את הנקודה שלי, אז אני משאיר את זה.
אנשים הקרובים אליי שואבים רמזים ממצב הרוח שלי. זו אחריות נוספת שאני נושא, וכל הורה או מנהיג שקורא זאת נושא בה גם הוא. וזו עוד סיבה ללחוץ על כפתור האיפוס בתחילת היום, במקום להמתין ולראות לאן הדברים יובילו.
אז הנה, לחיי הסנוקר.
ולחיי יום שקט, ברובו חסר אירועים.
