באחד המחקרים שנערכו בארצות הברית על ביקורי הוספיס, הומור הופיע ב־85% מהמפגשים שנצפו. ב־70% מהמקרים, מי שיזם את ההומור היה דווקא המטופל עצמו, ולא האחות או בן משפחה. (Adamle & Ludwick, American Journal of Hospice and Palliative Medicine, 2005)
מחברי המחקר סיכמו כך:
״הממצאים היו עקביים ללא קשר לסוג מסגרת ההוספיס. ההומור היה ספונטני ותדיר, ואינטראקציות הומוריסטיות היו חלק נפוץ ומשמעותי מהשגרה היומיומית של עבודת ההוספיס.״
במבט ראשון, הנתון הזה כמעט בלתי נתפס. איך ייתכן שלהומור יש בכלל מקום בסביבה המזוהה עם מחלה סופנית, פחד, הידרדרות ואבל?
PSP איננה דבר מצחיק. אין שום דבר משעשע במחלה נוירולוגית אכזרית, שמתקדמת ללא רחמים ושוללת בהדרגה עצמאות פיזית ותפקוד קוגניטיבי. ולמען הסר ספק — אם מישהו היה נכנס אליי הביתה ומתחיל לזרוק בדיחות על ה־PSP שלי או לצחוק על מצבי, סביר להניח שהייתי מעיף אותו החוצה בתוך עשר שניות.
אבל זה לא העניין כאן.
ההומור שתואר באותו מחקר לא היה אכזריות, לעג או מופע סטנד־אפ. אלו היו מטופלים שהתבוננו בעצמם, לעיתים עם האנשים שאהבו וטיפלו בהם יותר מכל, על האבסורד שאליו החיים שלהם הפכו. ומה שהכה בי במיוחד לא היה אפילו ה־85%, אלא העובדה שההומור הגיע בדרך כלל מהמטופלים עצמם. הוא היה ספונטני, אנושי ומוכר להפליא. היום אני מבין את זה בדרך שמעולם לא הייתי מסוגל להבין לפני ה־PSP.
כשאני חושב רק על השבועות האחרונים, רשימת הרגעים האבסורדיים נראית אינסופית. היה את טיפול הפיזיותרפיה שהתנהל בזמן שאני למעשה כמעט עיוור. הייתה שיחת ארוחת הערב, שהתנהלה ברוגע מוחלט, סביב השאלה האם כדאי להזמין אמבולנס. היה גם הרגע שבו ישבתי באמצע הלילה מול המחשב, עם משקפי שמש בתוך הבית, רק כדי לחסום את האור החזק.
ואז הגיע הבוטוקס. ככל הידוע לי, הפכתי לאדם הראשון במשפחה שלי שקיבל בוטוקס, ומיד לאחר מכן גם הוצעה לי באגביות האפשרות להרחיב את הטיפול לאזור האף, בגלל עווית חדשה שהתפתחה שם לאחרונה. בכנות, זה כבר הרגיש כמו הדובדבן על הקצפת. אילו מישהו היה מתאר לי לפני כמה שנים שזו תהיה הגרסה העתידית של חיי, הייתי חושב שהוא איבד את דעתו. ובכל זאת, למרות הכול, רבים מהרגעים האלו הסתיימו איכשהו בצחוק במקום בפחד.
אני חוזר שוב ושוב למחקר ההוספיס הזה, משום שלדעתי הוא נוגע במשהו אנושי עמוק מאוד. הומור נכון, ברגע הנכון, מסוגל להפוך גם נסיבות נוראיות למשהו שניתן לשאת רגשית — אפילו אם רק לזמן קצר. לא משום שהוא מכחיש את המציאות של PSP, אלא משום שהוא מכיר באבסורד שחי עכשיו בתוך חיי היומיום.
אז תשכחו מהמדע ותשכחו מהמחקרים. אני פשוט יודע שאני חלק מאותם 85%, ואני חושד שעוד הרבה מטופלים הם כאלה. וחשוב לי שאנשים ידעו את זה, כי לפני ה־PSP אני לא חושב שהייתי מסוגל להבין זאת בעצמי.
ומחשבה אחרונה לכל מי שגדל על אנגלית בריטית או במערכת חינוך של חבר העמים ועדיין קורא עד כאן: אני גם מוכן להתערב על סכום כסף סביר שהתכווצתם קלות מהשימוש שלי באיות האמריקאי humor במקום humour. אם צדקתי — ספרו לי. השתמשתי בזה דווקא כי המחקר היה אמריקאי, וחשבתי שזה אולי קצת יעצבן אתכם.
