הבנתי משהו בסוף השבוע הזה על הדרך שבה אני כותב את הבלוג הזה.
כל מה שאתם קוראים כאן הוא אמיתי. אני מתכוון לזה בכנות מלאה. אבל בדרך כלל הוא גם כבר עבר עיבוד. עד שפוסט מגיע אליכם, בדרך כלל כבר כתבתי אותו, שכתבתי אותו, חשבתי עליו שוב ושוב, ולאט לאט ניסיתי להבין מה החוויה הזאת באמת אומרת לי.
התהליך הזה אמיתי.
זו לא הצגה. זו לא עטיפה יפה למציאות. במובנים רבים, זה טיפול. עצם הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם ה־PSP. היא נותנת צורה לחוויות שאחרת מרגישות כאוטיות. היא מאפשרת לי למצוא פרספקטיבה, משמעות, ולפעמים אפילו מעט שלווה.
אבל שיחה עם אחד מחבריי הקרובים ביותר, שהגיע מלונדון לסוף השבוע הזה, בזמן שבכל שאר המובנים היה זה סוף שבוע מיוחד, חם ומלא שמחה, גרמה לי להבין משהו חשוב.
אותו תהליך עצמו גם מקהה חלק מהקצוות החדים.
עד שאני מפרסם משהו, החוויה כבר עברה ריכוך דרך מחשבה, עיבוד ושכתובים אינסופיים. הפחד כבר הסתדר בתוך מילים. החוויה כבר הפכה למשהו שאפשר להבין.
ולפעמים ההבנה מקהה את האימה.
בליל שישי חוויתי משהו שחוויתי כבר פעמים רבות בעבר. הגוף שלי קפא חלקית, כאילו כבה לרגע, והפסיק לשתף איתי פעולה באופן זמני. אובייקטיבית, לא היה בזה שום דבר חריג. כבר עברתי גרסאות שונות של זה לא מעט פעמים.
אבל הפעם, לכמה שניות, שוב הרגשתי משהו שכבר הרגשתי בעבר, אבל מעולם לא ממש הרשיתי לעצמי לכתוב עליו בצורה ישירה.
אימה טהורה.
לא חרדה. לא דאגה. אימה.
מחשבה פתאומית, אינסטינקטיבית, שאולי יום אחד זה לא יעבור. שאולי יום אחד הקיר הזה כבר לא יירד שוב.
ברמה הרציונלית ידעתי שלא קורה שום דבר שונה מהותית. הכרתי את הדפוס. ידעתי שכבר יצאתי מאפיזודות כאלה בעבר.
אבל אימה אינה רציונלית.
היא מגיעה לפני שהמחשבה מספיקה להדביק אותה.
התחושה עצמה נמשכה שניות בודדות ואז חלפה. אבל אחר כך הבנתי שאם אחכה כמה ימים, אעבד את זה, אחשוב על זה ואנסח את זה בסגנון הכתיבה הרגיל שלי, כנראה שתבינו את החוויה מבלי להרגיש באמת את החדות שלה.
והחדות הזאת חשובה.
כי את המחלה הזאת לא חווים כהרהור מלוטש בזמן שהיא מתרחשת. חווים אותה קודם כחוסר ודאות, כפגיעות, כאובדן שליטה, ולפעמים כפחד כל כך חד עד שהוא כמעט מרגיש פיזי.
רק אחר כך מגיע הניסיון למצוא משמעות.
רק אחר כך מגיעה הפרספקטיבה.
רק אחר כך מגיעה הגרסה הרגועה יותר שבדרך כלל מופיעה בבלוג הזה.
ולכן המאמר הזה הוא ניסיון להשאיר קצת יותר מהקצוות החדים במקומם.
לא כדי להעצים את המחלה. לא כדי להפחיד אנשים. אלא משום שגם לאמת הרגשית יש חשיבות.
בשבת בבוקר כבר הייתי שוב בבית הכנסת, לראשונה מזה שבועות. החברים הקרובים עדיין היו כאן. סוף השבוע עדיין היה מלא חום, צחוק, שיחות ושמחה אמיתית.
האימה הייתה אמיתית, דווקא משום שיום אחד היא עלולה להפוך גם למציאות.
והיופי היה אמיתי גם הוא.
שני הדברים התקיימו יחד.
