המצב שלי הוא מצב מוזר.
באותה תקופה ממש כתבתי גם על אימה בהקשרים של הוספיס וגם על הומור. הניגוד הזה אינו תיאורטי. כך הדברים באמת מרגישים.
אחת הקוראות הקבועות שלי עזרה לי להבין את המתח הזה. היא שלחה לי ציטוט של ויקטור פרנקל שלא נשאר איתי מהקריאה ב״האדם מחפש משמעות״, ספר שאמליץ עליו תמיד בלי היסוס:
״ההומור היה עוד אחד מכלי הנשק של הנפש במאבקה לשימור עצמי. ידוע שההומור, יותר מכל דבר אחר במבנה האנושי, מסוגל להעניק לאדם ריחוק מסוים ויכולת להתעלות מעל כל מצב, אפילו אם רק לכמה שניות.״
פרנקל שרד שלושה מחנות ריכוז. מה שנתקע בי במיוחד הוא השימוש שלו במילה ״ריחוק״.
ישבתי עם המילה הזאת הבוקר. היא מרגישה מעט חריגה, כמעט מנותקת מדי, ורציתי להבין למה דווקא בה הוא בחר.
להיות מרוחק פירושו ליצור מרחק, פיזי או רגשי. פרנקל הבין שבמצב של כליאה מוחלטת אין באמת אפשרות להתרחק במובן המעשי. העולם נסגר עליך מכל הכיוונים. אבל הומור יוצר מרחב בתוך התודעה. הוא מרים אותך בדיוק במידה שמאפשרת לשנות את זווית הראייה. אתה כבר לא נמצא רק מתחת למשקל החוויה. לרגע קצר אתה מביט עליה.
והוא הלך אפילו רחוק יותר. מבחינתו, ריחוק לא היה תכונת אופי אלא מיומנות. משהו שאפשר לתרגל.
הוא מתאר כיצד עבד עם אסיר נוסף, רופא מנתח, ועודד אותו להמציא בכל יום סיפור משעשע אחד על החיים שאחרי השחרור. באחת הדוגמאות הוא מדמיין את אותו מנתח חוזר לחדר הניתוח, כשלפתע אחד העוזרים מתפרץ בצעקות: ״אקשן! אקשן!״, כהד לפקודות שנשמעו במחנה. האבסורד היה מכוון. הוא יצר מרחק, אפילו אם רק לרגע.
זו לא הייתה הסחת דעת. זה היה אימון.
כרגע, במסע שלי עם PSP, אני עדיין לא לכוד לחלוטין. מתוך המרחב שעדיין פתוח, הומור ואימה מתקיימים זה לצד זה באופן שעלול להיראות סותר מבחוץ. רוב הזמן אני רגוע, אפילו מרוצה. איני רוצה לעוות את זה. אבל גם איני יכול להתעלם ממה שמתקרב. יגיע שלב שבו התקשורת תדעך, שבו תחושת הסגירות תהפוך מקטעית לקבועה. משם נובעת האימה שעליה כתבתי. לא מההווה. מהעתיד.
ושם הריחוק נעשה חשוב עבורי.
אצטרך להשתמש בהומור באופן מכוון, בדיוק כפי שפרנקל תיאר אותו. לא כהכחשה. כנשק. דרך לקחת צעד אחורה, או אולי אפילו צעד מעל, מול משהו שלא אוכל לברוח ממנו.
אני כבר יכול להרגיש את הצורה הראשונית של זה. כשאני קופא או נכבה, אני בדרך כלל מצליח למצוא דרך חזרה לרוגע. אבל זה עדיין זמני, כמו ביקור בקצה החוויה ואז חזרה ממנה. מה שאני מתכונן אליו הוא להישאר שם לזמן ארוך יותר.
ואז, בלילה האחרון, מכיוון אחר לגמרי, קיבלתי תחושה שאולי אני באמת בכיוון הנכון.
באדי, הכלב שלנו, שאני אוהב מאוד, אינו בקו הבריאות והוא מקבל טיפול תרופתי בגלל מצב רפואי רציני. אחת מתופעות הלוואי היא אובדן שליטה מדי פעם על שלפוחית השתן. בשלוש לפנות בוקר, כשנכנסתי עם כיסא הגלגלים לחדר האמבטיה באור חלש, הנחתי את הרגליים ישר בתוך שלולית טרייה של שתן. לא הרחתי דבר. לא הייתה שום אזהרה מוקדמת.
לרגע היה שם רק בלבול ואי־נעימות. זה היה קר, מפתיע ולא רצוי. כל מי שיש לו חיות מחמד או ילדים קטנים כנראה מכיר את התחושה הזאת.
ואז משהו השתנה.
חשבתי עליו. על זה שזו לא אשמתו. וכמעט בלי מאמץ, כל הסיטואציה התחילה להיראות מעט אבסורדית. הנה אני, באמצע הלילה, בכיסא גלגלים, מחזיק טלפון כמו פנס, מנסה להבין מה בדיוק קרה ואיך מנקים את זה. הרגליים שלי, הרצפה שלי, החיים שלי.
לא הרגשתי כעס. לא הרגשתי מוצף. במשך כמה שניות הרגשתי נפרד מזה. לא מנותק מהמציאות, אלא מורם ממנה בדיוק במידה שאפשרה לי לראות אותה בבהירות. לעמוד קצת מחוץ לה.
זו כמובן דוגמה שולית לעומת מה שפרנקל עבר, ורחוקה מאוד ממה ש־PSP עוד יביא איתו. אבל יש דמיון במנגנון.
הרגע הזה לא שינה דבר במצב עצמו. עדיין היה צריך לנקות את הרצפה. המצב שלי לא השתפר. אבל הוא שינה את המיקום שלי בתוך החוויה. הוא יצר לי מרחב.
פרנקל האמין שאפשר לטפח את סוג המרחק הזה. ואני מוצא את עצמי מאמין לו.
תמיד נטיתי לראות את חצי הכוס המלאה. עכשיו יש לי גם הבנה ברורה יותר של המיומנות שאני מנסה לחזק, וגם מילה עבורה.
אז איך אימה והומור יכולים להתקיים יחד?
כי הם כבר קיימים יחד.
ובלילה, באמצע משהו שהייתי מעדיף מאוד להימנע ממנו, הבנתי שאחד מהם אולי מלמד אותי בשקט איך לחיות עם השני.
ואני באמת מקווה שבאדי ירגיש טוב יותר בקרוב, מסיבות הרבה יותר חשובות מהרגליים שלי.
√
