קיבלתי אתמול את המשקפיים הכי מבורכים, הכי נחוצים והכי משמחים שקיבלתי מזה שנים, והאירוניה בכך שהם גם היו הזוג הכי זול והכי מהיר שרכשתי אי פעם לא נעלמה ממני. הם פשוט מדהימים, במיוחד בשילוב עם כובע הבייסבול שכבר הפך עבורי לפריט הכרחי, ושמקור הבעלות עליו נתון לוויכוח קל. הבן שלי טוען שהוא רק השאיל לי אותו. אני עדיין די משוכנע שהוא למעשה כבר עבר לבעלותי. כך או כך, הוא נמצא דרך קבע על הראש שלי, כשאני לא במיטה עם מסכת עיניים שאני בדרך כלל ישן איתה.
במשך שנים רבות הרכבתי משקפי ראייה לקוצר ראייה. הבעיה שלי הייתה תמיד הראייה למרחק. עם הזמן המשקפיים הפכו מתוחכמים יותר, עם עדשות מולטיפוקל וכל מיני התאמות שונות. ואז הגיע ה־PSP. בעיות שיווי המשקל הופיעו, ואיתן גם הבעיות האופטיות.
שיתוק מבט אנכי, אחד המאפיינים הבולטים ביותר של PSP ואחד הדברים שאובחנו אצלי כבר לפני ארבע שנים, פירושו שהיכולת לכוון את העיניים בציר האנכי הולכת ונעשית קשה יותר. הבעיה איננה שהעין מאבדת את היכולות האופטיות שלה. הבעיה היא שהמערכת שאחראית על הכיוון של העין מתחילה לקרוס.
עם המחלה הזאת גם הראייה מקרוב הפכה לבעיה. הסיכון לנפילות גרם לכך שנאלצתי להיפרד מהמולטיפוקל, והמשקפיים הרגילים שלי הפכו למשקפי פריזמה, שנועדו בעיקר לפצות על הפגיעה בשליטה בתנועת המבט ועל הראייה הכפולה שמצטרפת לכך יותר ויותר. יש לי תקופות של ראייה כפולה, ורק לפני כמה ימים כתבתי על כך שזה קרה לי בתוך המרחב הצפוף של מכשיר MRI.
שום דבר מכל ציוד הראייה הזה לא היה זול. היום יש לידי מעין מגדל של קופסאות משקפיים, ואני מחליף ביניהן בלי סוף בהתאם למה שאני עושה: טלוויזיה, מחשב או טלפון. בואו נודה באמת, רובנו עוברים כל הזמן בין ראייה מקרוב ומרחוק בזמן שאנחנו צופים בטלוויזיה ובודקים את הטלפון. ההחלפות הבלתי פוסקות הפכו להרבה יותר ממטרד. כל זוג חדש הביא איתו עוד עלויות, ועוד ביקור אצל אופטיקאי, אופטומטריסט או עוד מומחה כלשהו שהשם המקצועי שלו מתחיל ב”אופט”. כבר פגשתי אוסף לא קטן מהם.
בימים האחרונים התחלתי להרכיב משקפי שמש גם בתוך הבית וגם מחוצה לו, משום שהבעיה המרכזית, יותר מכל דבר אחר, היא האור החזק. קשה לי אפילו להסביר עד כמה זה משפיע עליי. העיניים שלי דומעות, מתכסות בהפרשות, ממצמצות במהירות ולעיתים פשוט נסגרות בכוח. אני רק רוצה להיות עם משקפי שמש כל הזמן. זה מרגיש הרבה יותר נוח, במיוחד יחד עם כובע בייסבול נמוך שחוסם כל קרן אור שמעזה להגיע מלמעלה.
עד עכשיו משקפי השמש היחידים שהיו לי היו משקפי שמש עם מספר לראייה למרחק, שנקנו עוד בתקופה שבה נהיגה הייתה חלק מהחיים שלי. הם היו טובים מספיק לטלוויזיה, אבל חסרי תועלת מול מסך טלפון. כל מה שהיה קרוב הפך מטושטש.
אז ביקשתי מהבן שלי, או ליתר דיוק כמעט התחננתי אליו, שיקנה לי בקניון זוג משקפי שמש רגילים אבל איכותיים. הם מדהימים. באמת מדהימים. עזרתי לבחור את הדגם בשיחת וידאו, אבל לא היה צורך בעדשות יקרות עם מספר, והם נקנו במבצע של אחד פלוס אחד בחנות פופולרית, אבל רחוקה מאוד מלהיות יוקרתית.
אני פשוט אוהב אותם.
הם לא פותרים כל בעיה. אני עדיין לא רואה טוב למרחק, ומכיוון שאלו לא משקפי פריזמה, הם גם לא אידיאליים לעבודה מקרוב או למחשב. ובכל זאת, איכשהו אני מצליח להסתדר עם המסך טוב יותר מתוך תחושה פנימית, כי ההפחתה באור משמעותית יותר מבחינתי מאשר חדות מושלמת. הם גם מקלים עליי לעומת ההחלפה המתמדת בין זוגות המשקפיים, למרות שעם המשקפיים האלה אני כמעט לא מצליח לראות טלוויזיה בצורה נורמלית. מצד שני, אני גם כבר לא באמת צופה הרבה בטלוויזיה. ולגבי קריאה במיטה, זה כמעט נעלם לחלוטין בשבועות האחרונים. העיניים שלי פשוט דומעות יותר מדי. וזה עצוב לי מאוד, כי פעם מאוד אהבתי את זה.
מומחי עיניים שקוראים את זה כנראה יזדעזעו, ואני בוודאי לא ממליץ לאף אחד לנהוג כמוני. אבל לפחות הבוקר, בתחום הקטן הזה, אני מרגיש הרבה יותר נוח.
ויש גם את עניין הבוטוקס, שפועל בשקט ברקע. אני כן חושב שיש שיפור מסוים, למרות שהמינון הראשוני היה נמוך בכוונה. נדמה לי שהנוקשות והכוח שבו העפעפיים נסגרים מעט פחתו. הם עדיין נסגרים הרבה יותר מדי, ולומר שהעיניים שלי מלאות בהפרשות כשאני מתעורר יהיה אנדרסטייטמנט רציני. הן גם עדיין רגישות מאוד לאור, אולי אפילו יותר, עכשיו כשהעפעפיים לא נסגרים באותה עוצמה. אבל בסך הכול כן נראה שיש כאן עזרה מסוימת.
האירוניה כמובן אינה קשורה רק למשקפיים.
במובנים רבים החיים מתחילים להיסגר במעגל. ההוצאות עלו בתחומים מסוימים, מטפל צמוד במשרה מלאה הוא הדוגמה הבולטת ביותר, והוא שווה כל שקל. מצד שני, אני כבר לא מוציא כסף על מסעדות, בגדים, נסיעות או מכוניות, כי אני נמצא בבית כמעט כל הזמן. טווח האפשרויות הולך ומצטמצם. הדברים נעשים פשוטים יותר, קטנים יותר, פחות מסובכים. ופתאום אתה מוצא את עצמך קונה דברים שמזוהים יותר עם ילדות מאשר עם בגרות: אוכל רך, חיתולים, ולהיות מוסע ממקום למקום.
עוד אירוניה.
אז הנה אני, עם המשקפיים האהובים עליי אי פעם. הזוג הכי זול שקניתי מזה שנים. יושב בתוך הבית עם כובע בייסבול שהבעלות עליו עדיין נתונה במחלוקת, מסתתר מהאור כמו אדם שמנסה לנהל משא ומתן עם השמש עצמה, ובאופן מוזר מרגיש הקלה והכרת תודה יותר מכפי שהרגשתי כבר הרבה זמן.
עם המחלה הזאת, הכול יכול להשתנות שוב כבר מחר. אבל נכון לעכשיו, זה טוב.
