עוד וניל?

לאחרונה ביליתי זמן מגוחך בלחשוב אם להזמין עוד גלידת וניל.

לא להזמין אותה. לא לאכול אותה. לחשוב עליה.

אני שונא את העובדה שעליתי במשקל מאז שאני בכיסא גלגלים, למרות שאני מתאמן באופן קבוע, וזה מה שהצית את כל הדיון הפנימי.

האמת היא שההחלטה כבר הייתה סגורה אצלי בראש.

זה תמיד היה הולך להיות “כן”. פשוט חיפשתי דרכים להצדיק את זה.

לפני כמה שבועות כתבתי על “מדד הווניל” – המדד הלא רשמי שלי לחרדה, לפי כמה אני מרגיש שאני צריך וניל. הכאב שתיארתי בימים האחרונים מקבל ציון גבוה מאוד במדד הזה.

החיים עם PSP הפכו את העולם שלי לקטן יותר ממה שהיה פעם. הניידות שלי מוגבלת. כאבי העצבים משמעותיים. רבים מהדברים שפעם נהניתי מהם הפכו לקשים יותר, בלתי אפשריים, או פשוט פחות מהנים.

אבל הווניל, מצדו, נשאר וניל.

מנחם. מוכר. אמין.

אז המוח שלי עשה את מה שהוא יודע לעשות. הוא ניתח.

סוכר. קלוריות. עלייה במשקל. התנהגות אובססיבית. חוסר מתינות. בריאות. איכות חיים. עצמאות. נחמה. הנאה.

בשלב מסוים הייתי מספיק עצוב כדי אפילו להכין תרשים זרימה. תרשים זרימה שהוא לחלוטין חסר משמעות, כי התשובה מעולם לא הסתתרה בתוך הניתוח.

ידעתי את התשובה מההתחלה.

ובכל זאת, חשבתי שהתרשים די מגניב, אז אני משתף אותו.

אולי תזהו בתוכו את הגרסה שלכם ל”עוד וניל?”.