אני שומע את הסיפורים הנוראים ביותר בקבוצות תמיכה ומהמטפל הסיעודי הצמוד שלי, שמגיע מהפיליפינים.
סיפורים על מטפלים סיעודיים צמודים שזוכים ליחס מחפיר. שצועקים עליהם, משפילים אותם, מצפים מהם לעבוד מעבר לגבולות הסביר, מספקים להם תנאי מחיה בלתי מתקבלים על הדעת, ובמקרים הגרועים ביותר — אף מתעללים בהם פיזית.
הייתי רוצה להאמין שמדובר בסיפורי אימה חריגים.
למרבה הצער, המחקרים מצביעים על תמונה אחרת.
מחקר ישראלי אחד סקר 245 עובדי טיפול ביתי מהפיליפינים. 41% דיווחו שספגו התעללות מילולית, 43% אמרו שהתבקשו לעשות יותר מכפי שנדרש בהגדרת התפקיד שלהם, ו-40% אמרו שלא קיבלו מזון מספק. כמעט מחצית דיווחו על פציעות הקשורות לעבודה. החוקרים מצאו גם שחשיפה להתעללות במסגרת העבודה הייתה הגורם העקבי החזק ביותר לניבוי שחיקה.
מחקר שנערך בקרב מהגרי עבודה מהפיליפינים שעבדו במשקי בית בהונג קונג מצא כי במהלך 12 החודשים שקדמו לו, 34.4% דיווחו על התעללות מילולית ו-20.5% דיווחו על התעללות פיזית. ההתעללות נקשרה גם לרמות גבוהות יותר של דיכאון, ושיעור משמעותי ממי שחוו התעללות לא דיווחו עליה באופן רשמי.
אלה מספרים מזעזעים. והם גורמים לי לחשוב.
אני מבין היטב שמטפלים סיעודיים צמודים עלולים לספוג כמויות עצומות של כעס, חוסר סבלנות ותסכול, הן מהמטופל והן מהמשפחה. הם ניצבים בחזית של מאבק נורא שמתנהל בגופו ובנפשו של אדם אחר.
זה אולי מסביר חלק ממה שקורה.
זה לא מצדיק את זה.
מטפלים סיעודיים צמודים עושים עבודה מדהימה.
רבים מהם עוזבים את משפחותיהם לתקופות ממושכות, לא פעם נוסעים אלפי קילומטרים ושולחים כסף הביתה כדי לפרנס את ילדיהם ולממן את חינוכם.
ואולי חשוב לא פחות למשפחות כמו שלי, הם מעניקים לכל האחרים מעט חופש ומרחב.
ניסיתי לספור כמה פעמים ביום רגיל אני מבקש מהמטפל שלי לעשות משהו למעני.
להוציא אותי מהמיטה. להחזיר אותי למיטה. לקחת אותי לשירותים. להכין או לחמם אוכל. לקחת אותי החוצה. לעזור לי לזוז. להביא לי משהו. ויש גם את הכביסה שלי, הכנת האוכל וכל אינספור הדברים האחרים שצריך לעשות.
וכמובן, אולי הבקשה המעצבנת מכולן: למצוא את עכבר המחשב שלי, שבאופן הולם למדי לשמו, נדמה כי הוא נחוש להיעלם ללא הרף.
באמת שלא הצלחתי לספור את כל הבקשות הנפרדות. בקלות יכולות להיות 50, אולי 100 אינטראקציות קטנות ביום.
זה לא אומר שהמטפל שלי עובד ברציפות בכל שנייה ושנייה. מובן שלא. אבל זה כן גורם לי להבין דבר חשוב מאוד.
כשמישהו גר בביתך, קל באופן מסוכן לשכוח את ההבדל בין ״המטפל שלי כאן״ לבין ״המטפל שלי זמין״.
וזה כנראה אחד הדברים המוזרים בטיפול סיעודי צמוד. הבית שלך הוא מקום העבודה שלהם. אבל הבית שלך הוא גם הבית שלהם.
הם רואים אותך על הבוקר ובסוף הלילה. הם רואים אותך כשאתה עייף. הם רואים אותך כשאתה מפחד. הם רואים אותך כשאתה כועס.
ובמיוחד כשמדובר במחלה כמו PSP, הם רואים אותך ברגעים שבהם אתה עלול להיות הרבה פחות סבלני, פחות הגיוני או פחות נעים מכפי שהיית רוצה להאמין שאתה.
אני מקווה שלעולם לא אהפוך לאדם מהסוג שאני מתאר.
אולי המאמר הזה הוא בחלקו תזכורת לעצמי.
ייתכן שהמחלה שלי מסבירה את התסכול שלי.
היא לא מצדיקה אוטומטית את האדם שאליו אני מפנה אותו.
כמובן, גם המטפלים אינם מושלמים.
כמו לכולנו, יש להם פגמים וחולשות. לפעמים יהיו התנגשויות בין אישיויות. יהיו מצבים שבהם הקשר פשוט לא עובד וצריך להחליף את המטפל.
זה בלתי נמנע כשמישהו נכנס היישר לביתך והופך לחלק עצום כל כך מחיי היומיום.
לא רציתי מטפל. התנגדתי לרעיון במשך זמן רב. זו גם הוצאה כספית כבדה מאוד.
אבל היום אני אסיר תודה באמת, הן על מה שהמטפל שלי עושה למעני והן על מה שנוכחותו כאן מאפשרת לכל מי שסביבי לעשות.
כי אחד הדברים שקל להתעלם מהם הוא שמטפל סיעודי צמוד אינו מטפל רק במטופל.
בכך שהם לוקחים על עצמם כל כך הרבה מאותן 50 או 100 בקשות קטנות, העברות, ארוחות, נסיעות לשירותים ועכברי מחשב אבודים, הם מסירים חלק מהנטל הזה מבני ובנות זוג, מילדים ומבני משפחה אחרים.
הם מעניקים לאנשים מרחב. הם מעניקים לאנשים זמן. במקרים מסוימים, הם מאפשרים לבני המשפחה להפסיק מדי פעם להיות מטפלים ופשוט לשוב להיות בעלים, נשים, ילדים או חברים.
יש לכך ערך עצום.
אבל מטפלים ראויים לכבוד רב לא רק בזכות השירות שאנו משלמים להם לספק, אלא מפני שהם בני אדם.
בני אדם עם משפחות. בני אדם שמתעייפים. בני אדם שמתוסכלים.
בני אדם שזקוקים לפרטיות, לכבוד, למנוחה ולטוב לב בדיוק כמו האנשים שבהם הם מטפלים.
אני בהחלט לא בעמדה שמאפשרת לי לשפוט כיצד אדם אחר מתמודד עם המציאות הקשה להפליא של מחלה חמורה ושל טיפול.
אני יודע עד כמה המציאות הזאת יכולה להיות קשה.
אבל אולי דווקא משום כך חשוב עוד יותר להזכיר לעצמי דבר פשוט מאוד.
האדם שמטפל בי אינו שלוחה של המוגבלות שלי.
הוא אדם שעוזר לי לחיות איתה.
