התכוונתי לכתוב היום על משהו אחר לגמרי (המשיכו לעקוב), אבל הבוקר גיליתי משהו שלדעתי ממחיש היטב אחד מההיבטים הרבים של החיים עם PSP.
התעוררתי ב־3:35 לפנות בוקר, וזה נהדר מבחינתי. ישנתי 5 שעות ו־20 דקות, והרגשתי מצוין.
היה לי מאמר עבור Times of Israel על החג היהודי המתקרב, והשקעתי בו את כל הלב והנשמה. אחר כך כתבתי טיוטה לבלוג שהזכרתי למעלה, הזמן אזל לי והלכתי לבית הכנסת. צחקתי והתבדחתי עם המטפל שגר איתי.
האורות בבית הכנסת חזקים מאוד, והיה די הרבה רעש מהזזת כיסאות ומפעילויות אחרות. נראה שזה ממש השפיע עליי הבוקר. השעה הייתה 7:45 בבוקר, או כמה דקות קודם לכן.
פשוט מצאתי את עצמי נכבה והופך לנוקשה, קפוא, לא מתקשר ודמוי אבן.
הצלחתי להעביר הודעה למטפל שלי, והוא בא לאסוף אותי. זה היה הרבה לפני סיום התפילה—למעשה, רק 10 דקות לאחר שהחלה. בקושי הצלחתי לדבר בדרך הביתה בכיסא, ונכנסתי ישר למיטה.
ישנתי חצי שעה ועכשיו אני מרגיש טעון מחדש. זה עתה סיימתי יוגה ושיחקתי כמה משחקי שחמט עם חבר, וכנראה אצטרך להיטען שוב בקרוב.
זה שינוי עצום עבור אדם שנהג לעבוד שעה אחר שעה, ולדעתי חשוב לשתף את זה.
לא סבלתי מכאבים ולא הייתי בסכנה. מכיוון שישבתי בכיסא, הסיכון ליפול היה זניח. אבל זה לא היה נעים, וזו אחת הסיבות לכך שאני אוהב להישאר קרוב לבית.
בניגוד לטלפון החדש שלי, אין לי מד שמציג את אחוז הטעינה.
