שינוי התנהגותי: מפוחד, נחוש וכבר לא בהכחשה

אני מרגיש את תחילתו של שינוי התנהגותי, ואני יודע שגם האנשים סביבי מרגישים בו. לפעמים אני כועס יותר, לפעמים אימפולסיבי יותר, ולפעמים אפאתי יותר. כבר דיברתי על זה בעבר, אבל עד עכשיו זה היה משהו מופשט. עכשיו אני רואה את זה. זה נוסע שנמצא איתי בתוך המכונית, לא משהו שמופיע רק במראה האחורית.

אתמול זה באמת הכה בי. היום הוא היום הראשון שבו שלב ההכחשה מאחוריי.

אני עובר את המסע הזה עם המשפחה שלי, שאותה אני אוהב יותר מכל דבר אחר, ועם החברים שלי, ואני באמת עצוב לראות את הנוסע הזה מצטרף אלינו.

הוא חלק ממני. עד כמה, אין לי מושג. אני גם לא יודע כמה מזה נובע מהנטיות הטבעיות שלי, מהמחסור העצום שלי בשינה, מתופעות הלוואי של יותר מ־40 כדורים, או מההשפעה הפסיכולוגית של חיים עם מחלה סופנית, של פרישה מהעבודה ושל העובדה שאני כמעט לא יכול לצאת. אבל כך או אחרת, כל הדרכים מובילות בחזרה ל־PSP.

אני אעשה כל מה שאני יכול כדי להילחם בזה, לפצות על זה, לצמצם את ההשפעות הקשות ביותר, לקחת צעד אחורה כשזה משתלט, ובתקווה ללמוד לנהל את זה טוב יותר.

כאן ועכשיו אני משחרר את ההכחשה. אני מקבל שהנוסע הזה הוא חלק מהמסע שלי. עכשיו אני צריך ללמוד איך לחיות איתו, איך להסתגל אליו, ואיך לעשות כל שביכולתי כדי להישאר זה שיושב במושב הנהג.

מכל השינויים ש־PSP מביאה איתה, זה השינוי שמפחיד אותי יותר מכולם. במובנים מסוימים, הוא מרגיש לי גרוע הרבה יותר מהשינויים הפיזיים, כי הוא מאיים על משהו בסיסי אפילו יותר: על מי שאני.

אני מתפלל לה’ שאצליח לעבור את זה עם כמה שפחות נזק, כשהמשפחה והחברים שלי עומדים לצידי.

כי מתחת לכל זה, יש דבר אחד שאני חייב להיאחז בו.

זה אני.

לא ה־PSP.