כל כך, כל כך עצוב…

אני משוחח עם זוג שהכרתי באינטרנט. הבעל חולה ב-PSP, ואני לא חושב שיש בינינו פער גילאים גדול במיוחד.

הם עוקבים אחר הכתיבה שלי, ואשתו אמרה לי שלפעמים היא מרגישה כאילו אני כותב על בעלה ומוצא מילים לרגשות שהוא מתקשה לבטא.

הוא החליט שאינו רוצה להמשיך לחיות כאשר כבר לא ירגיש כמו “עצמו”. לבי כואב עליו, על אשתו ועל כל מי שאוהב אותם.

אני קיבלתי החלטה אחרת, המושרשת באמונה שלי. אני מתכוון להמשיך במסע שלי עד תומו.

אבל לא משום כך אני כותב את הדברים האלה. לא ההחלטה שלו היא שמעציבה אותי.

מה שמעציב אותי הוא PSP.

עוד משפחה נפלאה נדחקה בידי המחלה הזאת לשקול בחירות שאף משפחה אינה אמורה להתמודד איתן לעולם.

זה מה ששובר את לבי.

PSP גזלה כל כך הרבה מהאיש הזה וממשפחתו, עד שמישהו שנסיבותיו דומות להפליא לאלה שלי הגיע למסקנה שונה מאוד לגבי האופן שבו הוא רוצה שהמסע שלו יסתיים.

אני מבין את זה. באמת שכן.

אני רוחש להם כבוד, ומכבד את האומץ שנדרש אפילו כדי להתעמת עם שאלות כאלה. אני מאחל שלווה לו, לאשתו ולכל מי שאוהב אותם. PSP אינה משפיעה רק על האדם שאובחן. היא מתפשטת בתוך המשפחה. היא משנה מערכות יחסים, תחומי אחריות, תוכניות ועתידים.

אלה מאיתנו שממשיכים הלאה אינם עושים זאת לבד. אנחנו שואבים עוצמה וסבל עצומים מהאנשים העומדים לצידנו.

אני עדיין מאמין שיש לי עוד מה לתת. אני מאמין שאני יכול להמשיך להעניק ערך לאנשים שאני אוהב. למשך כמה זמן יתאפשר לי לעשות זאת הוא, בעיניי, עניין המסור ליושב במרומים.

התחלתי לכתוב את הדברים האלה כשאני עצוב. שבור לב הוא כנראה תיאור מדויק יותר.

שבור לב על כך שאנשים טובים ומשפחות אוהבות נאלצים להיקלע למצבים שמעולם לא העלו בדעתם.

אינני מבין מדוע קיים סבל. זה הרבה מעל לדרגת השכר שלי.

אבל את הדבר הזה אני כן יודע.

PSP היא מחלה אכזרית באמת.

הלילה, אני מקווה שהכתיבה הזאת תעניק לי מעט שלווה.

חשוב מכך, אני מקווה שהמשפחה הזאת יודעת שהיא זוכה לכבוד שלי, לתפילותיי ולאהבתי העמוקה ביותר. הם גילו כלפיי טוב לב אמיתי.