זה די יוצא דופן להרגיש מאושר כל כך, גאה כל כך ועצוב עד עמקי נשמתי, הכול בעת ובעונה אחת.

זה עתה השלמתי את הטיוטה הראשונה של ספר. מאה ושנים עשר עמודים. הסיפור שלי על כמעט שלושים שנה בייעוץ, הלקחים שלמדתי, הטעויות שעשיתי, האנשים שעבדתי איתם והדברים שאני מקווה שעשויים להועיל לאחרים.

עדיין נותרה כמות עצומה של עבודה. הספר זקוק לעריכה, לארגון מחדש, לבדיקה וכנראה גם ללא מעט קיצוץ חסר רחמים. אבל הוא קיים. מאה ושנים עשר עמודים שלא היו קיימים לפני כמה ימים. הצבתי לעצמי אתגר, התקדמתי באופן ממשי, ולראשונה זה זמן מה יש לי פרויקט משמעותי שמלהיב אותי.

אני מאושר. אני גאה בעצמי. ייתכן שמחר לא אהיה מרוצה ממנו, אבל היום אני מאושר, ואקבל את זה בשמחה.

ובכל זאת, בדיוק באותו הזמן, אני עצוב עד עמקי נשמתי.

אני עצוב כי אני מרגיש שה־PSP מתקדם במהירות מפחידה. הימים שלי הפכו לרכבת הרים של שיאים יוצאי דופן ושפל הרסני. יש רגעים שבהם אני מסוגל לחשוב בבהירות, להכתיב אלפי מילים ולהרגיש כמעט כמו מי שהייתי פעם. ואז, לפעמים ללא אזהרה, אני בקושי מסוגל לתקשר בכלל.

ישנם האירועים האיומים של קיפאון וכיבוי. הרגישות העצומה לאור ולרעש, עד כדי כך שאפילו צלילים ביתיים רגילים עלולים להפוך לבלתי נסבלים. השינויים ההתנהגותיים שאני מזהה אך לא תמיד מסוגל לשלוט בהם. העצירות ובעיות הקיבה האחרות, שהפכו לאחרונה כמה מהלילות שלי לקרבות שהייתי מעדיף לא לתאר. ואוסף הולך וגדל של תסמינים נוספים, שכל אחד מהם נחוש, כך נראה, שלא להישאר בחוץ.

בין לבין יש רגעים של רוגע. אבל יותר ויותר נדמה שהרגעים האלה מתקצרים והמרווחים ביניהם גדלים.

אולי אני מדמיין את זה. אולי ההתקדמות אינה מהירה כפי שהיא מרגישה. ה־PSP לימד אותי שוב ושוב שיום נורא אינו מבטיח שמחר יהיה נורא באותה מידה. כתבתי על חוסר הוודאות הזה פעמים רבות מספיק.

אבל כרגע אני מרגיש כאילו ה־PSP הולך ומשיג אותי.

המחשבה שלי עדיין איתי. היכולת שלי לחשוב, להסיק, להתבונן ולחבר מילים עדיין איתי בבירור. זה עתה כתבתי כמות מדהימה בזמן קצר להפליא. אמנם היו לי כמעט שלושים שנה לצבור את הסיפורים והלקחים, כך שזה לא בדיוק כאילו המצאתי הכול מאפס.

אבל גם פיתחתי תחושת דחיפות שאינני מסוגל לבטל לחלוטין בהסברים הגיוניים.

ואני לא מדבר רק על חדר השירותים.

הדבר המוזר הוא שאינני רוצה להרגיש את הדחיפות הזאת. אני רוצה לכתוב את הספר בנחת. אני רוצה ליהנות מהכתיבה, להניח אותו בצד לכמה ימים, לחזור אליו בעיניים רעננות, להתווכח עם עצמי על המבנה, לשכתב את החלקים החלשים יותר ובסופו של דבר ליצור משהו שאוכל להיות גאה באמת לפרסם.

אני רוצה את המותרות שבכך שלא אצטרך למהר.

אבל חלק אחר בי אומר משהו שונה לגמרי. תמשיך. כתוב כל עוד אתה יכול. אל תניח שהיכולת לתקשר בחופשיות רבה כל כך היום בהכרח תהיה שם מחר.

קשה להתעלם מהקול הזה לאחר שבילית את היום בהתנסות הן בפרודוקטיביות יוצאת דופן והן ברגעים של חוסר אונים כמעט מוחלט.

אינני יודע אם הקול הזה הוא חוכמה, פחד או פשוט התוצאה הבלתי נמנעת של חיים עם מחלה מתקדמת. כנראה שילוב של כל השלושה.

ואני בהחלט לא רוצה להפוך את זה לנבואה שמגשימה את עצמה. אני מקווה ומתפלל שעוד זמן רב לפניי. אני מקווה שאוכל לבלות שבועות, חודשים או יותר בעבודה על הספר הזה, ליהנות מהתהליך ולשפר אותו. אני מקווה שאביט לאחור על פרץ הפעילות יוצא הדופן הזה ואתהה למה לכל הרוחות חשבתי שעליי למהר.

שום דבר לא ישמח אותי יותר מלגלות שתחושת הדחיפות שלי הייתה מיותרת לחלוטין.

אבל אינני יכול להעמיד פנים שאינני מרגיש אותה.

אולי זה מה שהופך את היום הזה למבלבל כל כך מבחינה רגשית. הספר מייצג משהו חיובי להפליא. תחושה של מטרה, הישג ויצירתיות, והביטחון שעדיין יש לי משהו בעל ערך לתרום. הוא הזכיר לי חלק מעצמי שה־PSP לא לקח ממני.

בה בעת, המהירות שבה אני כותב אותו משקפת פחד שבסופו של דבר ה־PSP עלול לקחת ממני את עצם היכולת שמאפשרת את הכתיבה.

שתי התחושות אמיתיות. אף אחת מהן אינה מפחיתה מערכה של האחרת.

לכן היום אני מרשה לעצמי להיות גאה. גאה באמת. מאה ושנים עשר עמודים הם מאה ושנים עשר עמודים, והרווחתי את הזכות ליהנות מההישג הזה.

אבל אני גם מרשה לעצמי להיות עצוב.

אני גאה במה שכתבתי. אני מרוצה ממה שיצרתי עד כה. אני עצוב בגלל הסיבה שבגללה אני חש דחיפות רבה כל כך לסיים אותו.

אני מקווה נואשות שאני ממהר ללא שום סיבה.