לפני כמה ימים כתבתי על המשקפת של סבא שלי. עכשיו הגיע תורם של הפתקים של סבתא.
אולי אמצעי קצת פחות מתוחכם. אבל יותר ויותר אני מבין שהיא ידעה מה היא עושה.
סבתא שלי, זיכרונה לברכה, השאירה פתקים קטנים בכתב יד בכל רחבי הבית. פתקים שהזכירו לה להדליק את התנור. פתקים שהזכירו לאחי, לאחותי ולי להוציא דברים מהמקרר. פתקים לכל דבר שחשבה שמישהו, כולל היא עצמה, עלול לשכוח.
אני נזכר, במבוכה מסוימת, איך היינו צוחקים עליהם.
אני מתחיל להבין.
אתמול היה יום קשה. הרגשתי מדוכדך, חרד, מתוסכל וחסר מנוחה, והתקשיתי להשתלט על התחושות האלה.
אבל הדברים שבסופו של דבר עזרו לי היו פשוטים.
נשימות איטיות ורגועות. קצת מתיחות קלות. טיול בחוץ עם אשתי והכלב. עיסוי בצוואר מהמטפל שלי. משהו לשתות.
שום דבר מהפכני. דברים שכבר ידעתי שיכולים לעזור.
אז למה לוקח לי כל כך הרבה זמן להיעזר בהם?
הייתי רוצה לחשוב שאני אדם עם לא מעט שכל ישר. ובכל זאת, אני שוב ושוב נתקע באותה לולאה.
אני ממשיך במה שמתסכל אותי. פונה לגלידה או לאיזה פתרון בזק אחר. לפעמים התסכול שלי גולש גם אל האנשים שאני אוהב. אני מנסה להירדם, למרות שאני יודע היטב שהשינה פשוט לא תבוא.
וככל שזה נמשך, קשה יותר לעצור את הסחרור.
החיים עם PSP מתישים. כשאני מוצף, לדעת מה עוזר ולזכור לעשות את זה הם שני דברים שונים לגמרי.
זה מה שלא הבנתי אז לגבי הפתקים של סבתא. היא ידעה היטב שצריך להדליק את התנור. אפשר לדעת משהו, ובכל זאת להזדקק לתזכורת ברגע הנכון.
אז אולי גם אני צריך פתקים משלי. תזכורת פשוטה, במקום שבו באמת אראה אותה:
עצור. אל תיכנס ללחץ.
תנשום. תעשה מתיחות.
תבקש עזרה.
צא החוצה.
תעשה משהו אחר.
אתמול, הדברים הקטנים האלה עזרו לי לצאת מהסחרור. הם לא העלימו את ה־PSP, אבל הם עזרו לי להרגיש שוב קצת יותר כמו עצמי.
האתגר הוא לזהות את סימני האזהרה ולהיעזר בכלים האלה מוקדם יותר.
ואני מתכוון להרבה יותר מוקדם.
סבתא שלי בטח הייתה משועשעת לראות אותי סוף סוף מושיט יד לפתקי התזכורת הדביקים.
