עצוב להחמיץ. האהבה שמאחורי זה אינה עצובה.

A teddy bear representing love sent from afar when PSP makes an in-person visit impossible.

PSP מלמדת אותי הרבה על החמצה. לא על האובדנים הגדולים והדרמטיים, אלא על הרגעים הרגילים: ביקור ספונטני, ארוחת בוקר שגרתית, חגיגת חתונה. שלוש חוויות בימים האחרונים הביאו איתן עצב משלהן, אבל גם גרמו לי להבין דבר מפתיע על אהבה כשכבר אינך יכול לבטא אותה במעשים כפי שנהגת בעבר.

הראשונה: בן משפחה צעיר קיבל בשורות בריאותיות לא כל כך טובות. הדחף המיידי שלי, כמו בן של פעם, היה לקנות לו דובון כי ידעתי שהוא ישמח לקבל אותו, לקפוץ למכונית, לנסוע אליו, למסור לו אותו, לומר שלום ולהתראות ולהמשיך בדרכי.

לא יכולתי. אני לא יכול.

לכן בחרתי בגרסה הידידותית ל-PSP והזמנתי דובון באינטרנט. גרועה אף יותר הייתה ההמתנה. רציתי שהוא יגיע לשם מיד, אבל בסניף הקרוב הוא לא היה במלאי, והשבת כבר כמעט נכנסה. אפילו בדקתי כמה תעלה מונית שתיקח אותו לשם (סכום כסף מטורף באמת), ולכן נאלצתי לחכות שימסרו אותו ביום ראשון. בשביל רוב האנשים, יומיים הם שום דבר. בשבילי, זה הרגיש כמו נצח. בסופו של דבר הדובון הגיע. ואני מקווה שהוא נשא איתו את המסר שרציתי למסור בעצמי: אוהבים אותך מאוד, ואני חושב עליך.

השנייה עדיין נמשכת. בתי הבכורה התחתנה לאחרונה וגרה במרחק של כמה קילומטרים. תמיד התבדחתי שכאשר היא תתחתן, אבוא אליה ״כל הזמן״ (במידה סבירה, כמובן), בדרך כלל לארוחת בוקר, ושאמשיך להיות האבא הכי מעצבן, רק בדרך אחרת. אני לא יכול. זה פשוט לא נועד לקרות. במקום זאת, היא צריכה לבוא לבקר אותי. וזה קשה.

אני מתגעגע לזה יותר מכפי שציפיתי, בהתחשב בכך שזה מעולם לא קרה בפועל. אבל העצב רק מאשר עד כמה אני אוהב אותה ואת בעלה. ולמען ההגינות, זה חוסך מהם את האבא והחותן המעצבן.

השלישית הייתה אמש: חתונה שעמוק בפנים ידעתי שלא אוכל להשתתף בה. קהל, רעש ואור אינם מתאימים לשלב ה-PSP שבו אני נמצא. מעולם לא הייתי מסמר הערב, וגם לא, למרבה המזל, הרקדן הרועש והגרוע, אבל רציתי לחגוג עם חברי ועם החברים שלנו, ולא רציתי שאשתי תלך לבדה.

לא כיף ״להישאר בבית״.

אשתי הציעה לצרף אותי בווידאו, ואחיו של חברי התקשר מהאירוע. סירבתי לשתי ההצעות. באותו רגע זה פשוט היה עצוב מדי, והעדפתי להיות כן לגבי זה מאשר להעמיד פנים אחרת.

ובכל זאת, בדרכה המוזרה, ההחמצה גרמה לי לחשוב לעומק על משמעותן של החברויות האלה עבורי. אני אסיר תודה על כל מה שחברי ואשתו עושים, וגם לאחיו ולאשתו, חברים קרובים מאוד שהגיעו כל הדרך מחו״ל.

כל זה גרם לי לתהות על דבר עמוק יותר. כשכבר אינך יכול להשתתף ברגעים הרגילים של החיים, האם הדבר הופך אותך איכשהו לנוכח פחות בחייהם של האנשים שאתה אוהב? ומטריד עוד יותר, האם אתה מתחיל להרגיש פחות כמו עצמך?

חברה של אמי שלחה לי לאחרונה מאמר מאת ההיסטוריון Steven Mintz, הידרדרות קוגניטיבית והעצמי שחשבנו שהכרנו. קראתי אותו אתמול. הוא בוחן מה נותר מאדם כאשר הזיכרון, הצלילות ויכולות אחרות דועכים.

הוא נגע בי. מעבר לכל שאלה אחרת שהוא מעלה, אני מרגיש בבירור שיש הבדל בין אובדן היכולת להשתתף בחיים באופן מלא לבין אובדן מקומך בחייהם של אחרים.

האמונה שלי מלמדת אותי שאדם הוא יותר מהגוף שבו הוא שוכן, או ממה שהוא מסוגל לעשות היום. יש לנו נשמות. יש לנו היסטוריה. בילינו שנים באהבת אנשים, בעזרה להם, לפעמים בטעויות, ובתקווה גם בהשארת דבר בעל ערך מאחורינו.

תהיה הסיבה אשר תהיה, אלה החיים שא-לוהים בחר עבורי. איני מתיימר להבין מדוע, אבל האמונה שלי עוזרת לי לקבל את מצבי, גם כשאיני אוהב אותו. עליי למצוא בתוכו תכלית.

אני פשוט לא יכול להעמיד פנים שדבר לא השתנה. דברים השתנו, ולא מדובר רק בגוף הפיזי שלי. אני הרבה פחות מעורב ופחות ״בעניינים״ מכפי שהייתי. אני איטי יותר. אם להיות כן, לפעמים אני גם מעט אפתי יותר. אפתיה היא חלק מה-PSP שלי, וזה עוזר לי להבין אותה, אף שאין בכך כדי להקל על החיים איתה. הבחנתי בשינויים עדינים בקלות שבה אני חושב ומעבד דברים, ומטבע הדברים זה מדאיג אותי. באופן משונה, לפעמים אני תוהה אם האפתיה הזו גם מקהה חלק מהכאב הרגשי.

אבל דבר מכל זה אינו אומר שאני אוהב פחות מכפי שאהבתי בעבר.

גם לא שכחתי עד כמה התמזל מזלי. יש לי בני משפחה וחברים שאני אוהב מאוד, ושאוהבים אותי. איני מקבל זאת כמובן מאליו. אם כואב להחמיץ, זה נובע בין השאר מכך שיש בחיי אנשים שכואב לי להחמיץ את הזמן איתם.

אני מקווה שהסובבים אותי רואים יותר מאדם שגופו ויכולותיו דועכים במהירות. המחשבות, הרגשות והאהבה שלי עדיין חיים מאוד, לצד טביעות הרגל שהשארתי במשך 51 שנים.

אני עדיין כאן.

וזה אולי הדבר שחשוב לי יותר מכול שאנשים יבינו לגבי החיים עם PSP. כשמישהו מפסיק להגיע למפגשים משפחתיים, לבקר חברים או להשתתף ברגעים הקטנים שמהם מורכבים חיי היומיום, אין פירוש הדבר בהכרח שהוא הפסיק לרצות לעשות זאת.

ייתכן שהוא מתגעגע נורא לרגעים האלה. משפחות מדברות לעיתים קרובות על האבל על האדם שהכירו בעבר. אני חושד שגם האדם עם PSP מתאבל על האובדן הזה.

המטופל עשוי גם לחוש אשמה. אשמה על כך שבגללך אשתך הולכת לחתונה לבדה. אשמה על שאינך מסוגל לעזור למישהו שאתה אוהב. אשמה על כך שאתה זקוק לאחרים שיעשו דברים שפעם עשית בלי לחשוב.

מה שרואים על פני השטח אינו תמיד המציאות הרגשית. כאן האמפתיה נעשית חשובה כל כך.

הלוואי שיכולתי להיות בחתונה. הלוואי שיכולתי לקפוץ לבקר את בתי הנשואה. הלוואי שיכולתי למסור את הדובון בעצמי. הלוואי שעדיין יכולתי לעשות דברים ספונטניים למען ילדיי ואיתם. הלוואי שיכולתי להזמין חופשות אקראיות לאשתי ולי, כפי שנהגתי לעשות.

אני מתגעגע לכל זה. זה העצב, ולא אעמיד פנים אחרת.

אבל אולי עצם העצב שבהחמצה אומר לי דבר חשוב. איני נעדר מפני שאכפת לי פחות. כואב לי מפני שאכפת לי כל כך.

עצוב להחמיץ. האהבה שמאחורי זה אינה עצובה.

Leave a Reply