חייו המופלאים של איבלין — לשם שינוי, לא רק עליי

Mats Steen, known online as Ibelin, at the centre of a reflection on disability, friendship, purpose and giving to others.

כשמאטס סטין מת ב-2014, בגיל 25, הוריו התאבלו פעמיים. פעם אחת על בנם, ופעם אחת על החיים שהם האמינו שמעולם לא היו לו.

מאטס חלה בניוון שרירים על שם דושן, מחלה מתקדמת שנטלה ממנו את עצמאותו הגופנית, חלק אחר חלק. לקראת הסוף הוא בילה את רוב שעות הערות שלו מול המחשב. הוריו חששו שהוא החמיץ חברות, אהבה וכל מה ששגרתי בלהיות צעיר.

ואז הם הודיעו על מותו בבלוג שלו, וההודעות החלו להגיע.

הן הגיעו מאנשים שהוריו מעולם לא שמעו עליהם, אנשים שהכירו את בנם כאיבלין, הדמות ששיחק ב-World of Warcraft. בעולם ההוא מאטס יכול היה לרוץ. אבל הריצה אינה הסיפור. הסיפור הוא מה שהוא עשה למען אנשים אחרים בזמן שהיה שם. הוא הקשיב. הוא נתן עצות. כשאם סיפרה לו שאינה מצליחה להגיע אל בנה האוטיסט, הוא הציע לה להכניס אותו למשחק, ושם בנה חיבק אותה. עבור אנשים רבים מאוד, הוא היה החבר שאליו פנו.

מתברר שהוא גם היה רודף שמלות לא קטן. אביו אומר זאת בסרט, בבדיחות הדעת, בגאווה שאי אפשר לטעות בה — גאוותו של אדם שחשש שבנו לעולם לא יתאהב כלל.

הוריו חשבו שהם טיפלו בנער שהעולם חלף על פניו. הם גילו שהם טיפלו באדם שהעולם יתגעגע אליו.

צפיתי אמש בסרט עליו, The Remarkable Life of Ibelin, בהמלצת דודתי. הוא נמצא ב-Netflix. בכיתי מתחילתו ועד סופו, משתי סיבות. אחת ברורה. האחרת פחות.

הסיבה הברורה היא נקודות ההשקה עם מצבי שלי. לבדי בלילה, תהיתי איך נהגתי להביט באנשים עם מוגבלויות קשות בחיי הקודמים. נדמה לי שראיתי את מה שנלקח מהם. ההליכה. העצמאות. לפעמים הדיבור. ראיתי את כיסא הגלגלים וחיברתי את כל האובדנים.

האם אי פעם חשבתי על מה שאותו אדם עדיין נתן?

מאטס נזקק לטיפול בכל יום בחייו. הוא גם העניק אותו, בנדיבות, לאנשים שלא היה להם מושג עד כמה הוא חולה. שני הדברים האלה היו נכונים בעת ובעונה אחת.

יש הבדל בין להזדקק לתמיכה לבין לא להיות מסוגל להעניק אותה.

העולם שלי הולך ומצטמצם. זו אינה רחמנות עצמית, רק חשבון פשוט. PSP תופסת חלק גדול יותר מכל יום, ומה שנותר מוקדש בדרך כלל להתמודדות איתה או לכתיבה עליה. הבלוג הזה עוסק, במכוון, בי. לאחרונה התחלתי לתהות אם גם כל השאר הולך ונעשה עליי.

יש לכך סיבות מובנות. הבוקר נפלתי. אחר כך אזלה לי האנרגיה והמערכת שלי כבתה, ולמשך זמן מה לא יכולתי להקליד או לדבר. לפעמים במהלך היום הפה שלי כמעט אינו זז, ואפילו המטפל שלי אינו מצליח להבין אותי. היו אנשים שרציתי לענות להם ולא יכולתי.

אבל אני עדיין נלחם כדי לתת וכדי שתהיה לי תכלית. הבלוג הוא חלק מזה. הוא נקרא כעת רבע מיליון פעמים (הוא עבר את ציון הדרך הזה בחודש שעבר), וההודעות שהוא מעורר מעידות בפניי שהוא עוזר לאנשים. אני גאה בכך. אבל אני גם מכיר באירוניה שבניסיון לעזור לאחרים באמצעות בלוג שעוסק כמעט כולו בי עצמי.

והייתה סיבה נוספת לכך שהסרט ריגש אותי.

הסרט גרם לי לחשוב על גבריאל, בנם של חברים ותיקים מהאוניברסיטה, שחי עם דושן, אותה מחלה שהייתה למאטס. אביו ביקר אותי לא מזמן, אבל הייתי שקוע בעצמי מכדי להקדיש להם די מחשבה. PSP השתלטה על תשומת לבי, ועל כך אני מצטער.

גבריאל הוציא שיר בשם Alone. הקשבתי לו בשעות הקטנות של הלילה, כשאני יושב לבדי, וזה בדיוק המקום שבו השיר מתחיל. זו יצירתו של בחור צעיר שיש לו מה לומר והאומץ לומר זאת. תוכלו לשמוע אותו כאן:

https://www.youtube.com/watch?v=A_uJjgZLqFg

אם הוא מרגש אתכם, אנא שתפו אותו.

ואם עדיין לא ראיתם את The Remarkable Life of Ibelin, צפו בו. אחר כך שאלו את עצמכם לא רק למה אתם זקוקים מאנשים אחרים, אלא גם מה אתם עדיין יכולים לתת להם. אני אסיר תודה למשפחתו של מאטס על שאפשרה לסיפורו להיות מסופר, וליוצרי הסרט על שסיפרו אותו היטב כל כך.

מאטס חי 25 שנים. זה היה קצר מדי, הרבה יותר מדי. אבל איש שיצפה בסרט הזה לא יסיים אותו במחשבה שאלה היו חיים קטנים. הוא מעולם לא ידע אפילו חצי ממה שהיה עבור אנשים. הוריו גילו זאת רק כשההודעות הגיעו.

רובנו לעולם לא נקבל את ההודעות האלה. אנחנו נותנים את מה שאנחנו יכולים, ורק לעיתים רחוקות לומדים מה היה ערכו.

אני חושב שזו סיבה להמשיך לתת, לא סיבה להפסיק.

יהי זכרו של מאטס ברוך.

Leave a Reply