זה היה יום טוב. למעשה, זה היה יום נהדר. הלכתי לים עם אשתי. נרגעתי. מצב הרוח שלי היה טוב. כל מי שדיברתי איתו העיר שנראה שאני מרגיש טוב.
טוב מדי לטעמה של PSP.
בסביבות השעה 19:00 עליתי לעשר דקות על אופני הכושר, תחת עינו הפקוחה של המטפל שגר איתי, כשברקע משהו בנטפליקס כדי להסיח את דעתי. ואז הג׳ל נגד ריפלוקס שאני לוקח נשפך עליי כולו. דבר קטן, אבל התעצבנתי, וזה היה הרגע שבו מצב הרוח השתנה.
כשסיימתי את עשר הדקות, הרגשתי שהכול משתנה. נעשיתי מודע מאוד לרעש, אף שייתכן שלא היה לכך שום קשר, והרכבתי את האוזניות שלי לביטול רעשים. אחר כך ניסיתי לרדת מהאופניים וגיליתי שאני תקוע. איכשהו הצלחתי לרדת בלי ליפול, ועזרו לי להגיע למיטה, עדיין לבוש בבגדים שלי.
התעוררתי אחרי השעה 21:00 כשאני נחנק מתוך שינה בגלל הריפלוקס. לא אכלתי יותר מקצת מרק ושייק בסביבות השעה 18:00, אבל פשוט לא הצלחתי להשתלט על זה. הצלחתי למשוך את תשומת ליבם של אשתי ושל המטפל והקאתי על המיטה. זה היה רק נוזל.
חנק הוא הדבר ב-PSP שמפחיד אותי יותר מכול. במשך הדקות הספורות האלה הרגשתי שאיבדתי שליטה לחלוטין.
אחרי כמה משקאות חמים, בעודי יושב זקוף בכיסא, אני מרגיש טוב יותר, אף שהגרון שלי כואב מהשיעול. זה היה נורא. אבל לעת עתה זה נגמר.
היה לי יום נפלא, ויש לי PSP. שני הדברים נכונים.
אולי זו הנקודה. יום טוב עם PSP לא חייב להיות יום בלי PSP. היום היה תזכורת בעיתה לכך שהיא לא יוצאת לחופשה רק מפני שאני יוצא לחופשה. היא עדיין שם, אורבת ברקע ומוכנה להפגין נוכחות.
אבל אני לא מתכוון לתת לשעות הנוראות הספורות האלה לגזול ממני את מה שקדם להן.

