חנויות הספרים גדושות במדריכים לעזרה עצמית, ולא הייתה לי שום כוונה להוסיף עליהם. אבל הבוקר הבנתי שבכל זאת יש לי מדריך כזה, והוא מורכב משתי מילים.
לאפס. לחזור.
אני יודע. זה לא מרגש. המילים הנוצצות נתפסו כבר מזמן: לזמן, לדמיין, לשחרר, לחולל שינוי. אף אחד לא ידפיס את המילים ״לאפס ולחזור״ על ספל.
אבל אחרי שש שנים וחצי עם PSP, אלה המילים שאני נשען עליהן יותר מכול.
הן לא מחליפות את האחרות. חיוביות, הסתגלות, גמישות, תקווה, אמונה, תכלית, משמעות: אני נעזר בכולן, כתבתי על כולן, ואני מאמין בכל אחת מהן.
אבל אף אחת מהן לא עובדת אם עושים אותה רק פעם אחת. את התקווה צריך למצוא מחדש בכל בוקר. ההסתגלות לעולם אינה מסתיימת, כי המחלה ממשיכה להשתנות. האמונה צריכה לשרוד את הלילות הקשים, כמו גם את הימים הטובים. מה שהופך כל אחת מהן למועילה הוא שחוזרים עליה שוב.
התיישבתי הבוקר לכתוב על לקום אחרי נסיגה, והבנתי שכבר כתבתי את הבלוג הזה פעמים רבות. כמעט עצרתי. למה לשעמם אנשים שוב עם אותו חומר ישן? למה לשעמם את עצמי?
ואז הבנתי שהחזרה אינה הבעיה. היא השיטה.
אלא אם כן נולדת גיבור־על, אתה לא הופך לספורטאי מקצועי בזכות מעשה מבריק אחד. אתה עושה את הדברים המשעממים כמו שצריך, שוב ושוב. אבל הספורטאי חוזר עליהם כדי להשתפר, ואולי אפילו לנצח. זו העסקה שרוב תעשיית העזרה העצמית מציעה: חזור על הדברים, ותתקדם.
אני חוזר בלי ההבטחה הזאת.
PSP היא מחלה מתקדמת. שום מידה של פעילות גופנית, נחישות או סיבולת לא תביס אותה. אני חוזר כי את הדברים שעוזרים לי לחיות היטב היום אצטרך לעשות שוב מחר.
וכאן נכנסת המילה הראשונה. לחזור אין פירושו לעשות בדיוק את אותו הדבר לנצח. עם PSP, זה היה בלתי אפשרי. מה שעבד לפני שישה חודשים אולי כבר לא עובד עכשיו. לכן, לפני שאני יכול לחזור, אני צריך לאפס: לקבל את מה שהשתנה, להסתגל אליו ולהתחיל שוב מהמקום שבו אני באמת נמצא.
אתמול היה דוגמה טובה. היה לי יום נפלא על שפת הים עם אשתי. באותו לילה, עשר דקות על אופני הכושר הסתיימו בכך שנזקקתי לעזרה כדי להיכנס למיטה, ומאוחר יותר התעוררתי כשאני נחנק מריפלוקס. PSP הזכירה לי שהיא לא הלכה לשום מקום.
אבל הלילה הקשה לא הפך את הבילוי על שפת הים לאמיתי פחות. שני הדברים קרו. השמחה הייתה אמיתית, וכך גם PSP.
הבוקר איפסתי.
לא מדובר בניצחון בקרב גדול אחד. מדובר בהמשך ההתייצבות. לעשות את הפעילות הגופנית. להקפיד על התזונה ועל כללי הבטיחות. להסתגל כשמשהו מפסיק לעבוד. לקבל את העובדה שלפעמים נקודת ההתחלה עצמה זזה.
לא צריך PSP כדי שהרעיון הזה יתאים גם לך. לרובנו יש משהו שמחייב אותנו לאפס, ומעטים מאוד מהדברים שמחזיקים אותנו אפשר לעשות פעם אחת ולסמן עליהם וי לתמיד.
זה המדריך כולו. תקווה, אמונה, תכלית וכל השאר עדיין חשובות. אבל אף אחת מהן לעולם אינה מסתיימת.
לאפס.
לחזור.
ואם הבלוג הזה נשמע חזרתי, מצוין.

