זה לא בלוג על הומור של שירותים. זה עניין רציני לגמרי.
בשבועות האחרונים ביליתי פשוטו כמשמעו שעות בשירותים בגלל עצירות קשה. ל-PSP יש חלק מרכזי בכך. עצירות שכיחה במחלה, והיא אחד הסיבוכים של חיים עם מצב נוירולוגי שאיש אינו אוהב לדבר עליו.
בהתחלה נלחצתי והתאמצתי. לחצתי ונכנסתי לפאניקה.
טעיתי כל כך. זה היה פשוט עינוי (ואני לא משתמש במילה הזאת בקלות דעת).
במהלך השבועות האלה למדתי להירגע ולנשום, וזה עזר.
ואז הבוקר נפל לי האסימון.
כולנו מבלים זמן בשירותים, ואצל אנשים עם מצבים רפואיים מסוימים, הזמן הזה עלול להפוך לחלק משמעותי מהיום. רובנו לוקחים איתנו את הטלפונים. אני מנחש שאנחנו מבלים חלק גדול מהזמן הזה רכונים מעל מסך, כמעט בלי לזוז ובלי להקדיש תשומת לב רבה לנשימה שלנו.
חלק גדול ממנו עלול להרגיש כמו זמן מת. אולי אפשר להפוך חלק ממנו להזדמנות. חשבתי על ‘יוגה בשירותים’, ולדעתי זה רעיון נהדר כמעט לכל אחד.
המסע שלי עם מה שהייתי מכנה יוגה קלה התחיל כשאובחנתי לראשונה במה שבאותו זמן חשבו שהוא פרקינסון. סיפרתי את הסיפור הזה פעמים רבות.
אתה חייב לעשות יוגה, הם אמרו. אני אמרתי לא.
הם אמרו טאי צ’י. אני אמרתי לא.
הם אמרו ריקוד. אני אמרתי יוגה.
הנשימה הגיעה מאוחר יותר, כשגם מורת היוגה שלי וגם המאמן האישי שלי אמרו לי שאני פשוט לא נושם כמו שצריך. חשבתי שנשימה היא טבע שני.
היא לא.
אז למה לא יוגה בשירותים ונשימות עמוקות, חשבתי. למה לא?
דבר אחד שחשוב להבהיר: היוגה אינה מיועדת לרגע שבו אני ממש מנסה לרוקן את המעיים. ממה שקראתי, ברגע הזה צריך לשבת ברכינה קדימה, כשכפות הרגליים נתמכות והברכיים מעט גבוהות יותר מהירכיים, ולנשום בעדינות במקום לעצור את הנשימה ולהתאמץ.
אבל כשהדברים מתנהלים לאט, לעיתים קרובות יש זמן שבו פשוט יושבים ומחכים.
אז מה דעתכם על כמה דקות של תנועה עדינה ונשימה בזמן שממילא נמצאים שם?
אפשר להניע בעדינות חלקים רבים בגוף בזמן ישיבה. התרגילים שלי מבוססים על המדריך הראשון שבו השתמשתי אי פעם ליוגה עם פרקינסון.
אלה רק המחשבות הראשוניות שלי על התרגילים הנכונים. אני עדיין מנסה להבין את זה. לעת עתה, זה בערך מה שאני עושה:
- כפות הרגליים. הרימו את שני העקבים ואז הורידו אותם. הרימו את האצבעות בשתי הרגליים ואז הורידו אותן.
- ברכיים. ישרו לאט רגל אחת, החזיקו אותה לרגע והורידו אותה. אחר כך עשו זאת ברגל השנייה.
- כתפיים. גלגלו אותן בעדינות לאחור ואז לפנים.
- צוואר. הורידו בעדינות את הסנטר לעבר החזה, חזרו למרכז ואז הפנו מעט את הראש לכל צד, רק עד לנקודה שנוחה לכם. בלי להפעיל כוח.
- גב. הניחו את הידיים על הירכיים. הרימו בעדינות את החזה והביטו מעט למעלה, ואז קמרו בעדינות את הגב והביטו למטה.
- נשימה. סיימו בכמה נשימות איטיות ומכוונות.
לפעמים אני משתמש בשיטת הקופסה: שואפים במשך ארבע ספירות, מחזיקים במשך ארבע, נושפים במשך ארבע, מחזיקים במשך ארבע. חוזרים על כך. אבל החזקת הנשימה היא אופציונלית, וגם פשוט לנשום לאט ובנוחות זה בסדר גמור.
שתי אזהרות מאדם שאינו פיזיותרפיסט.
לאסלה אין משענות לידיים או לגב. אם שיווי המשקל שלכם לקוי, אל תנסו לעשות שם תרגילים. השתמשו במקום זאת בכיסא יציב ותומך או בכיסא גלגלים, עם עזרה במידת הצורך. ואם משהו גורם לכם סחרחורת או כאב, הפסיקו.
אני בהחלט לא מציע לאיש לשבת זמן רב יותר בשירותים כדי לעשות יוגה. בדיוק להפך. הנחיות רפואיות (למשל, של ה-NHS בבריטניה) ממליצות בדרך כלל להגביל את הישיבה בשירותים לכעשר דקות. הרעיון שלי הוא להשתמש במעט מהזמן הזה באופן שונה, לא להאריך אותו.
זה אינו טיפול בעצירות. נוזלים, תרופות, תזונה וייעוץ רפואי עדיין חשובים. המטרה היא להשתמש באופן מועיל יותר בחלק מהזמן שאחרת היה מתבזבז, ובמקביל להפחית את המתח והתסכול.
לא מצאתי דיון רציני ברעיון המסוים הזה, אף שאני חושד שמישהו, איפשהו, כבר חשב עליו לפניי.
ואשמח באמת לקבל משוב על הרעיון ועל התרגילים.
אמרו לי שכבר פרסמו את זה. אמרו לי שכבר חקרו את זה. אמרו לי שזה שטויות. או אמרו לי שזה הגיוני.
בכל פעם ש-PSP משליכה לעברי תסמין חדש, אני לומד שוב ושוב את אותו הלקח.
להפסיק להילחם במה שאיני יכול לשלוט בו. להישאר רגוע. להמשיך לנשום. להמשיך לנוע.
זו אינה תרופה. אבל זה שימוש טוב הרבה יותר באנרגיה שנותרה לי.
אפילו בשירותים.

