למעלה.
יש חלק בביתי שלי שכבר אינני מכיר.
אשתי ואני קנינו יחד את הבית הזה, ובכל זאת אגף שלם בו הפך לטריטוריה זרה. כבר חודשים שלא הייתי בקומה העליונה.
ואני מתגעגע אליה.
הילדים שלי נמצאים שם למעלה. טוב, חלקם. אחד נשוי, ואחר מתגורר חלק מהזמן במקום אחר. אבל החדרים שלהם, השיחות שלהם, היציאות והחזרות שלהם עדיין נמנים עם הדברים היומיומיים שהופכים בית לבית.
למען ההגינות, השתלטתי על חלקים נרחבים מהקומה התחתונה עם כיסא הגלגלים שלי, הציוד והצרכים הרפואיים.
אבל חסרה לי היכולת לקפוץ למעלה, להציק לילדים שלי (גם אם הם כבר לא באמת ילדים) בלי שום סיבה מיוחדת, או פשוט להסתובב בבית שעבדנו קשה כל כך בשבילו. שם היו המשרד שלי, חדר השינה שלי, החפצים שלי וציוד הכושר שלי.
אני לא זקוק להזמנה כדי לעלות למעלה. אני זקוק לרגליים שמתפקדות.
וכשאינך יכול להגיע למקום שבו החיים מתרחשים, אתה מתחיל לתהות מה אתה מפסיד.
שיחות, החלטות, תוכניות, צחוק.
אודה גם במשהו מחמיא פחות. לפעמים אני נעשה מעט פרנואידי. האם אנשים דנים בדברים שנוגעים לי? מקבלים החלטות שפעם הייתי שותף להן? משאירים אותי בחוץ?
מבחינה הגיונית, אני יודע שזה לא כך.
המשפחה שלי אוהבת אותי. אנחנו מבלים יחד. איש אינו מסתתר ממני או מדיר אותי בכוונה.
אבל ההיגיון והרגש לא תמיד מסכימים.
השדים הפרטיים שלי מתעתעים בי. הם הופכים חיי משפחה רגילים שמתרחשים במקום אחר לפחד שאשאר מאחור.
אני חושד שרבים מאיתנו החיים עם שיתוק על־גרעיני מתקדם (PSP) חווים דבר דומה.
העולמות שלנו מצטמצמים. אנחנו נעשים פחות ניידים, פחות מסוגלים לבטא את עצמנו ופחות מסוגלים להשתתף. יש שאינם יכולים אפילו לבטא את התסכול שלהם.
בינתיים, החיים של כל האחרים נמשכים, כפי שראוי שיימשכו.
ויש עוד אמת לא נוחה. מחלה קשה עלולה להפוך אותנו למרוכזים מאוד בעצמנו. כאב, תרופות, בליעה, שימוש בשירותים ותשישות יכולים לתפוס מקום רב כל כך, עד שאיננו שמים לב למה שאחרים נושאים על כתפיהם. גרוע מכך, אנחנו עלולים בלי כוונה לגרום לבעיות שלהם להיראות חסרות חשיבות. זה הדבר האחרון שאני רוצה.
וגם לא תמיד קל להיות בחברתי. לעיתים קרובות אני יושב בחושך בגלל רגישות לאור. רעש יכול להיות בלתי נסבל. אני מתעייף בקלות ונזקק לעיתים תכופות לשירותים.
והשעות החזקות ביותר שלי? לעיתים קרובות בין שתיים או שלוש לפנות בוקר לשבע או שמונה בבוקר.
כשכל האחרים ישנים.
אנחנו חיים תחת אותה קורת גג, אבל יותר ויותר לפי שעונים שונים.
PSP סידרה מחדש את הגאוגרפיה ואת הקצב של חיי המשפחה שלנו.
אנחנו מדברים על האתגרים העצומים של PSP: נפילות, חנק, ניידות, ראייה, דיבור ועצמאות.
בהשוואה לאלה, חוסר היכולת לעלות למעלה נשמע כמו עניין פעוט.
אבל לא באמת מדובר במדרגות.
מדובר בכך שאינני עוד בעל, אב, בן, אח או דוד פעיל כפי שהייתי פעם. בפחד שאני הופך מצופה מן הצד במקום להיות שותף.
אני רוצה שהמשפחה שלי תחיה חיים מלאים ומאושרים. אני בהחלט לא רוצה שהם יהיו לכודים איתי בקומה התחתונה.
אבל אשקר אם אומר שזה לא כואב.
אז אני מסתגל. אני מזכיר לעצמי שהיעדרות משיחה אינה אומרת שאני נעדר ממחשבותיו של מישהו.
ואני ממשיך לכתוב, מושיט יד בארבע לפנות בוקר אל עולם שנעשה קשה יותר ויותר להגיע אליו בכל דרך אחרת.
האובדנים הקטנים חשובים. הם מצטברים בשקט.
ולפעמים, כשאתה חי למטה והאנשים שאתה אוהב נמצאים למעלה, המרחק ביניכם מרגיש גדול בהרבה מגרם מדרגות אחד.

