אם הייתם שואלים אותי איך עבר עליי היום, כנראה הייתי אומר: ״שום דבר מיוחד. שום דבר רציני.״
והייתי מתכוון לזה.
אבל אז התחלתי לחשוב על מה שבאמת קרה היום. עם PSP, יוצא הדופן הפך בשקט לדבר שבשגרה.
למרבה השמחה, עדיין יש מקום לקצת הומור—למעשה, ליותר מקצת.
1:02 לפנות בוקר. התעוררתי. לא משהו חריג במיוחד בימים אלה. השינה ואני כבר לא ביחסים טובים במיוחד זה זמן מה.
צפיתי בסרט מרגש מאוד על בחור צעיר עם ניוון שרירים על שם דושן. בכיתי לכל אורכו. אחר כך כתבתי עליו פוסט, בין השאר מפני שהוא הזכיר לי שיש אנשים אחרים שנלחמים במאבקים משלהם, ושאסור לעולם שלי להתכווץ עד לממדי עולמי הפרטי בלבד.
הזמנתי באינטרנט משהו שלא העליתי על דעתי, גם לא בעוד מיליון שנה, שאצטרך לקנות. בואו רק נאמר שהוא מייצג את השלב הבא מעבר למוצר ספיגה שאני כבר לובש.
החלק המשעשע? אין ספק שעכשיו אשתי ואני נופצץ ברשתות החברתיות בפרסומות למוצרים דומים. הרגשתי מחויב להזהיר אותה שכל עניין פתאומי שיגלו אלגוריתמי הפרסום המקוונים שלנו הוא רפואי לחלוטין.
אחרי עלות השחר יצאתי החוצה בכיסא הגלגלים החשמלי שלי כדי להתפלל באוויר הבוקר הקריר. היה שליו. אפילו יפהפה.
עד שציפור הפקידה מנחה אדירה וסגולה משלה על כל טלית התפילה שלי.
למרבה השמחה, אין לזה שום קשר ל-PSP. אם כי הסבר הכתמים הסגולים לעובדי הניקוי היבש עשוי לדרוש יותר דמיון מכפי שיש לי כרגע.
ואז הייתה הכרית של כיסא הגלגלים.
כרית המושב המתאימה לכיסא הגלגלים החדש שלי הגיעה סוף סוף. היא מלאה באוויר, אבל מסיבות שמעולם לא שקלתי, יש בה שני תאים נפרדים. מתברר שכל פלח ישבן ראוי לתא אוויר משלו.
אני מניח שזה הגיוני. פלח אחד עשוי להזדקק ללחץ אוויר שונה מהאחר. פשוט מעולם לא דמיינתי שאגיע לשלב בחיים שבו פלחי ישבן שניתנים לכוונון נפרד יהיו תכונה שראוי לחגוג.
ואז היום הפסיק להיות מצחיק.
הכאב ברגל שלי החמיר עד כדי כך שנזקקתי למשכך כאבים אופיואידי. אני חושד שהתכווצויות השרירים קשורות בחלקן לכמות הזמן שאני מבלה בישיבה על האסלה בגלל עצירות.
הבעיה, כמובן, היא שאופיואידים מחמירים את העצירות.
אז אני נוטל תרופה כדי להקל על כאב שנגרם, אולי, מבעיה שהתרופה עצמה עלולה להחמיר.
מעגל קסמים. וכזה שאין ממנו יציאה ברורה.
בשלב מסוים נפלתי כשניסיתי לעבור לכיסא הגלגלים שלי. למרבה המזל, לא נפצעתי.
נפילה. אין נזק. ממשיכים הלאה.
המשפט הזה לבדו מספר לכם עד כמה ההגדרה שלי לנורמלי השתנתה.
כמה פעמים במהלך היום פשוט אזלה לי האנרגיה. אני קורא לזה כיבוי מערכות.
למשך כמה דקות בכל פעם, לא הצלחתי לפקוח כראוי את העיניים או את הפה, או להזיז את הזרוע והרגל הימניות שלי. נשארתי מודע למה שקורה, ומכיוון שכבר חוויתי אירועים דומים, האמנתי שזה יעבור.
זה עבר.
חבר התקשר במהלך אחד האירועים האלה. לא יכולתי לענות. לא מפני שלא רציתי, אלא מפני שלא הייתי מסוגל לכך פיזית.
דמיינו שזה חלק מיום שלישי רגיל.
שלחתי גם הודעת WhatsApp לכמה מחבריי הקרובים ביותר, אנשים שאני אוהב ושמרבים לבקר בשבת.
ביקשתי מהם, בעדינות רבה ככל שיכולתי, לא להגיע בלי לתאם מראש.
לא מפני שאינני רוצה לראות אותם. להפך. אבל המונים, רעש ופעילות רבה מדי נעשו קשים לי יותר ויותר. אפילו כמה אנשים שמגיעים יחד יכולים להציף אותי.
אני צריך לנהל את זרם המבקרים בדרך שמעולם לא דמיינתי שאצטרך.
נראה שהם הבינו. אני מקווה שהם הבינו.
כי הדבר האחרון שאני רוצה הוא שהצעדים שאני נוקט כדי להגן על עצמי ירחיקו דווקא את האנשים שהחברות שלהם חשובה לי כל כך.
ועוד פעם ראשונה אחת, משעות הבוקר המוקדמות יותר, כשחזרתי למיטה כדי לנוח.
הרמתי את מעקות הבטיחות במיטת בית החולים שלי.
עד עכשיו הם היו שם, אבל לא הרגשתי צורך להשתמש בהם. הבוקר, בפעם הראשונה, חששתי באמת שאתגלגל ואפול מהמיטה.
זה נשמע כמו דבר קטן כל כך.
שני מעקות עץ.
אבל בעיניי הם מייצגים עוד פיסה קטנה של עצמאות שנאלצתי לוותר עליה. עוד אמצעי זהירות שמעולם לא דמיינתי שאזדקק לו. עוד תזכורת לכך שהמחלה ממשיכה לשנות את הכללים.
וזה היה היום שלי.
שום דבר מיוחד. שום דבר רציני.
אני תוהה מה יביא איתו המחר.
כדאי מאוד שהוא לא יתחיל עם הציפור ההיא. 😉

